דצמבר, 2016
האור באולם התלבושות היה דלוק.
זו הייתה תפנית חדשה בעלילה עבור מקס, שלא שם לב למצעד המתחלף של אחראי מלתחה כבר מאז הזקנה הנרגנת ממשפחת וואלוויט שעבדה שם לפני חצי שנה. בחמשת השבועות האחרונים האור בחדר מול מגרש האימונים היה כבוי, ושום סוכן שטח לא הגיע להפסקה.
"זה חדש." מלמל.
שרליז, שישבה בין ערימות של נשקים חמים מלפחות שלוש מאות שונות, הרימה את ראשה מהגריז והחוטר. "שמעתי, המועצה השביעו לסודיות איזה צעיר אחד. מן הראוי שנלך להגיד שלום."
למקס לקח עוד רגע לקלוט את משמעות המילים. "השביעו לסודיות? זאת אומרת שהוא לא.."
"חשבת שרק בני משפחות עובדים כאן?"
לחייו התלהטו. "אולי.." המחשבה על אאוטסיידר בסוכנות השאירה בו ספק עמוק: ארבעת המשפחות היו סוד שנשמר בדם: האאוטסיידרים היחידים היו אלה שהתחתנו עם בני משפחות, ונשבעו ביום חתונתם לא לחשוף את סודות המשפחה כחלק מהנדרים שלהם. לשכור מישהו ללא שום קשר רגשי לארבעת המשפחות יכול היה להיגמר רק ברע.
שרליז נענעה בראשה וקמה, טופחת על כתפו בדרך ליציאה. "בוא."
מקס לא היה יכול לסרב לה, לכן ברגלים כבדות הוא גרר את עצמו לצד השני של המסדרון.
אולם התלבושות לא היה מקום שיצא למקס לחקור הרבה, וכל פעם שהוא נכנס הוא עצר בפתח ובהה: האולם עצמו היה גדול כמעט כמו מגרש האימונים, תודות למחסן שנמצא מאחור. במה קטנה עמדה במרכז, והשולחנות היו מכוסים בתלבושות ובדים, שום סנטימטר מהעץ הממורק לא נראה מרוב התפקעות הבגדים. נראה היה כאילו אחראי המלתחה החדש הוציא את כל המחסן החוצה וערם אותו על השולחנות.
"איזה בלגן." שרליז צחקה קלות.
ערמת חצאיות נעה מכיוון המחסן אל השולחנות העמוסים, מתנודדת קלות. מקס צפה, משועשע, בערמה נשפכת על השולחן כמו גל צונאמי. מאחוריה התנודד אחראי התלבושות החדש:
הוא היה בערך בגובה שלו, אבל פניו נראו מבוגרות מעט מאלה של מקס, עור בגוון זית שנורות הפלורסנט הצהוב מעליהם הדגישו, עיניים כהות וסקרניות. את הפנים האדיבות האלה מסגרה רעמת תלתלים כהה שהבריקה למרות התאורה המחליאה. הוא נאנח וניער את כפות ידיו, ואז הבחין בהם.
באותו רגע הוא התיישר, העביר יד אחת בשערו והתקדם לכיוונם. "היי! אני פאריש מקלאנן, אחראי המלתחה החדש."
שרליז פגשה אותו בעודו בדרכו. "שרליז קוואבר, מאמנת אומנויות לחימה ונשק." ברגע שהוא שמע מעט מהמבטא שעוד נשאר לה פאריש מיד רכן לתת לה שתי נשיקות ברכה על הלחיים, ומלמל משהו אליה בצרפתית כמעט מושלמת.
מקס לא אהב לראות אנשים מסתודדים, הוא ניגש אליהם והושיט יד ללחיצה. "מקס אנדראז."
פאריש לחץ אותה, פוגש במבטו של מקס. "מצטער, אני לא יכול עדיין לשלח אותך למשימה- לא כשחצי מהתלבושות נראות במצב כזה קטסטרופלי." הוא מיהר לומר, לפני שניגש להרים טוניקה לבנה שנפלה על הרצפה.
"זה בסדר, מקס עוד לא סוכן." אמרה שרליז בקלילות.
עיניו של פאריש דילגו מעליה ונעצרו ישירות אל מקס, גבותיו מכווצות. "מה זאת אומרת? אתה בן אנדראז, לא?"
משום מה, השאלה התמימה גרמה ללחייו להאדים. "אני עוד לא בן שבע עשרה."
פאריש משך בכתפיו. "אז? משפחה היא משפחה, דם הוא דם וכל זה." צינה התגנבה לקולו.
מקס קימט את מצחו. מה זה אמור להביע? מה הבחור הזה בכלל יודע על כל האימונים שמקס עבר כדי להיות מוכן? "אני לא מצפה מאאוטסיידר כמוך להבין את המסורות שלנו, אבל היכולת לנסוע בזמן היא לא דבר מולד- רק בגיל שבע עשרה היא בכלל מתעוררת בך." נזף.
לא נראה שנימת הקול שלו הרתיעה את פאריש. "טוב לדעת," הוא משך בכתפיו, "כלומר, אתה יכול לדמיין לעצמך, פעוט בן שלוש שמתעטש ובמקרה מוצא את עצמו ברומא העתיקה? או בימי האצטקים?" הוא הצטמרר קלות.
מקס פלט נחירת צחוק לא רצונית, והמתח ירד מעט מכתפיו. "חוץ מזה, אני לא מתכנן לכבול את עצמי לשום עידן היסטורי- אני אסע לאן שצריכים אותי, בין אם זה במערב הפרוע ובין אם בווייטנאם."
"נשמע כמו הרפתקה." אמר פאריש, תולה בו מבט חולמני, אצבעותיו מלטפות את בד הטוניקה.
"אתה צריך עזרה בסידור התלבושות כאן?" שרליז קראה ממקומה על יד השולחן, אצבעותיה מרפרפות על ערימות הכותנה והפשתן. "זה נראה כמו הרבה מאוד עבודה."
פאריש נחר בבוז, "אין לך מושג, אחותי. כל אלה בדים שצריכים אוויר, אור שמש.."
"כביסה." פלט מקס כשריח הנפתלין והבד הישן הגיע לאפו.
פאריש עיקם את אפו. "כן, גם הרבה כביסה."
"ואיך אתה מתכוון להסביר את הנוכחות של כל כך הרבה פריטים היסטוריים?"
עיניו הכהות של פאריש חזרו להינעץ בו. מקס ראה עכשיו שהן לא סתם היו כהות, הן היו כחולות כהות, כמו הים על רקע שמי הלילה. שפתיו הדקות נקפצו.
מקס לקח צעד אחד לאחור, נרתע מהאופן בו הבוז בקולו ירק את המילים. הטון הלועג הזכיר לו את ג'ונאס, וזו הייתה מחשבה צורמת.
פאריש לא נותר חייב. "הבדים האלה הם ענתיקות אמיתיות- מהתקופות ההיסטוריות מהן הם נלקחו- אתה באמת חושב שאני מטומטם מספיק לקחת אותן לניקוי יבש בחוץ? תעשה לי טובה, יש סיבה שלקחו אותי לתפקיד הזה." הוא אמר בחשיקת שינים.
לחייו של מקס האדימו, והפעם לא מזעם. פאריש לקח עוד צעד לכיוונו, ופניו הרכות הקשיחו. "אתה צודק, אני אאוטסיידר." אמר, ואצבעותיו התהדקו על בד הטוניקה. "אני לא מבדיל עדיין בין המשפחות שלכם וכל הקטע של ההשבעה לסודיות נתן לי קצת וויבים של כת, אבל זה לא אומר שאני לא מוכן להשקיע את כל כולי כדי לגעת אפילו קצת במשהו מדהים כמו זה." הוא הניף את הטוניקה קדימה.
מקס פגש במבטו. "לא התכוונתי להישמע כזה.. בוטה." הוא בחר את המילה בקפידה. "ייקח עוד זמן עד שכולנו נתרגל אליך פשוט, ואני יודע שחלק מהסוכנים לא יתלהבו במיוחד מהעובדה שאתה רגיל."
פאריש נשף בבוז שוב. "מה חדש?" הצחוק המריר שלו גרם לבטנו של מקס להתהפך.
"נשמע כאילו זו לא הפעם הראשונה שאתה מרגיש ככה." מקס שכח לגמרי מקיומה של שרליז, שהרימה מבט מערמת החצאיות עליה עברה. קולה עדין.
פניו של פאריש התעוותו מעט בעוד נחירת צחוק. "אני בחור שאוהב עיצוב ובגדים, והייתי הילד החדש בלפחות שתי פנימיות. תאמיני לי שזו לא הפעם הראשונה."
מקס צמצם אליו עיניים. אה, כן. פאריש החזיר אליו את המבט הצונן. "אם זה הכל.. תסלחו לי, אני צריך להעמיד לפחות שבע גיגיות בשבע שיטות כביסה שונות. אני לא מצפה לצאת מכאן בזמן הקרוב."
"כמובן, לא נפריע לך יותר." שרליז עזבה סוף סוף את השולחן ופנתה לכיוון הדלת שוב. "אתה בא?" היא הסתובבה אל מקס, מבטה שואל.
מקס עדיין עקב במבטו אחר פאריש, שהחל להרים עוד ערימה שניטה ליפול. "תני לי דקה."
שרליז הנהנה ויצאה חזרה אל מגרש האימונים.
מקס ניגש אל השולחן והחל להפריד את חלקי הבגדים לערימות קטנות יותר לפי סוג הבגד. פאריש מיהר לעמוד לצידו ולשנות אותם. "עדיף שתשאיר את העבודה לי."
מקס שמט את הווסט בו אחז. "מצטער, רק רציתי לפצות על זה שגרמתי לך לחשוב שאני די פוץ."
פאריש משך בכתפיו ונשען קדימה לאסוף ערמת חלקי חצאיות. הוא התחכך לרגע בצידו של מקס, שמיהר לסור מדרכו. "זה בסדר. הנחתי שעם האח הפוץ שלך זה בטח משהו גנטי." אמר פאריש, צחוקו יבש.
מקס קימט את מצחו. "אח? יש לי אחות."
פאריש נעץ בו מבט מבולבל. "אתה יודע.. הבן של מייסד הסוכנות. בלונדיני זועף בדיוק כמוך.."
שריריו של מקס התקשחו כשהוא סוף סוף הבין את משמעות השערתו של פאריש, "אתה חושב שג'ונאס הוא אח שלי?!" מחה.
פאריש הרים גבה. "הוא לא?"
האופן שבו פאריש הביט בו היה מעליב כמעט כמו ההשערה המגוחכת עצמה. "לא!" מקס פלט בלהט, עצם ההשוואה פגעה בו עמוקות. "אנחנו בני דודים- לצערי הרב- אבל אני לא חלק ממשפחת המלוכה המלוקקת של הסוכנות."
פאריש חייך. "אתם מאוד דומים."
לחייו של מקס התלהטו עוד יותר. "אנחנו לא דומים בכלל- תן לי שבוע, אני כבר אוכיח לך עד כמה."
חיוכו של פאריש התרחב. "אני לא יכול כבר לחכות." הוא הניד בראשו לכיוון הדלת ומקס הבין את הרמז, הוא צעד בנחישות החוצה, שולח באחראי המלתחה החדש מבט אחרון. אתה תראה. הבטיח לו ללא מילים.