שבירת קרח

גייטוויל, 13 בפברואר 2011,

זואי מעולם לא חשבה שהיא תראה גופה כל כך מוקדם בחיה.

כשסבא שלה מת לפני שנתיים, הארון היה סגור, ואבא שלה ודודה בקי השליכו את העפר פנימה בלי להסתכל, ובשלושים להלוויה שלו הם חשפו את האבן. הזיכרון האחרון שלה ממנו היה החיוך שלו אליה ממיטת בית החולים, לא עיניו הסגורות וגופו החיוור.

נראה שלנוצרים היו תוכניות אחרות בטקסים שלהם.

זואי קיבלה רק הצצה אל ג'ני סיינט מארק, ששכבה דוממת בארון קבורה מעוטרה בקטיפה לבנה. לבושה בשמלת משי שחורה וצנועה, כפפות כיסו את ידיה השלובות בחיקה. ועורה הפך חיוור כמעט כמו שערה. 

זואי הייתה ממשיכה לבהות, נטועה במקומה, אילולא אמה שרון, שמשכה אותה אל הספסל שהם ישבו בו בזמן הברכות וההספדים בשורה השניה. משפחת סיינט מארק היו חברים טובים של משפחתה, אבל אבל זה לא אומר שהגיע להם מקום בשורה הראשונה. 

היא הרימה מבט למשמע הצעדים המתופפים שמילאו את המעבר: מייקל אדראז, האלמן הטרי של ג'ניפר, ושני ילדיו. היא הכירה אותם מעשרות מפגשים משפחתים, אבל לא יצא לה לדבר איתם עדיין, לא באמת. 

זה לא יפה לבהות. זואי זכרה את הלחישה של אמה לפני שהתחיל הטקס, אבל כשהמשפחה עברה על ידה היא לא הייתה יכולה לעצור את עצמה מלעקוב אחרי ג'ונאס סיינט מארק בעיניה. הוא היה מבוגר ממנה רק בשנתיים, אבל המבט המאובן שלו וסנטרו המורם נתן לה את הרושם שהוא היה בוגר יותר. שיערו הבהיר המתולתל היה משוך לאחור, והוא פסע לאיטו אל עבר הארון בדממה, שלא כמו דודתו איימי, שנשאה את אחותו הקטנה על ידיה ויבבה חלושות בעודם מגיעים להיפרד.

למרות השקט בכנסיה, המילים שמייקל לחש לאשתו המנוחה לא נשמעו, ובכיה של איימי גבר על כל מילה אחרת שאולי נאמרה. זואי לא התירה עיניים מג'ונאס, שעמד דומם על יד אימו הדוממת ורק בהה בה. 

זואי שמעה את אמה שלה מייבבת קלות, ונשענה אל חיקה חזק יותר בעוד הכומר סגר את הטקס.

קבלת הפנים לפחות הייתה דומה לשבעה שהן ישבו על סבא שלה, משפחת אנדראז של ענף גייטוויל, כמו גם חברים ופיליות ממשפחת קוואבר והשתיים האחרות, התאספו בחצר הבית הדו קומתי של משפחת סיינט מארק. 

זואי ישבה בחוץ על כיסא נשכח בצד כשקייט לצידה. היא אהבה את קייט הכי מכל הילדים של משפחת אנדראז מכל הענפים שהכירה- לא רק בגלל ששתיהן היו בנות תשע, אלא כי קייט, כמוה, העדיפה להעביר את זמנה בלשבת ולצפות במבוגרים. 

הקורבן הנוכחי שלהן היה לוקאס, אביה של קייט, שלגם באיטויות מהיין שהוגש ולא עשה שום מאמץ לנחם את אחיו או אחייניו. זואי לא הבינה למה.

אבל קייט כן, "אני חושבת שכל הסיפור הזה מזכיר לו יותר מידי את ההלויה של אמא שלנו." היא אמרה בשקט, עדיין לא מסירה את מבטה מאביה.

צמרמורת קלה עלתה בזואי: היא שכחה שלפני שלוש שנים, גם לוקאס איבד את אשתו מזה עשר שנים ללוקמיה. לא כמו ג'ני, שמתה בתאונה קטלנית שהייתה יכולה להרוג גם את ג'ונאס ולוסי- לפחות, זה מה שאמה סיפרה לאביה כשהם חשבו שזואי הלכה לישון. 

שפתיה של קייט רעדו מעט, ובלי לחשוב זואי מיד שלחה יד לאחוז בזו שלה. "גם לך?"

קייט רק הנהנה בלי לומר מילה.

"זה לא דבר טוב, להיזכר. אבל לפחות הוא ידע איך לנחם את מייקל בזמן הקרוב, כי הוא יודע בדויק איך זה מרגיש." זואי קיוותה שהמילים לא נשמעו חצופות מידי, אבל למזלה קייט בלעה רוק וייצבה את נשימתה. "זה חשוב להיות שם בשביל בני המשפחה שלנו."

יחד, הן סובבו את מבטן אל לוסי סיינט מארק בת הארבע, שרצה מצחקקת בלי שום דאגה, ומקס שניסה לרדוף אחריה בלי למעוד. "זה נחמד מצד מקס להעסיק אותה."

קייט משכה בכתפיה. "עדיף היא מאשר ג'ונאס."

זואי קימטה את מצחה, זה לא נראה לה נכון. "מה זת'ומרת?"

"הוא תמיד מתנהג כאילו אנחנו לא קיימים, או לא ברמה שלו רק בגלל שהוא קצת גדול יותר. אני ניסיתי להגיד לו שיבוא לשבת לידי כשאכלנו מקודם, ושאני מבינה מה הוא עובר כי גם לי אין אמא עכשיו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע." קייט אמרה, מרירות בקולה. "אז באתי לשבת פה ולמזלי את הגעת." לאט לאט החיוך חזר לפנים שלה, היא יישרה את החצאית השחורה שלה ונשענה קדימה כשרגליה מיטלטלות באוויר. "תראי, אבא שלי הלך, אולי הוא כן שמע על מה דיברנו, כי הוא הולך לכיוון מייקל."

זואי עקבה אחרי קו הראיה של קייט: לוקאס באמת הלך בעקבות אחיו אל תוך הבית, ובהיעדרו היא קיבלה הצצה אל ג'ונאס, שנשען על אחד השולחנות בכוח, פניו מעוותות כאילו משהו כאב לו, הוא אחז בשולחן כל כך חזק שמפרקי אצבעותיו הפכו לבנים.

זואי קמה, אבל קייט נשארה במקומה. היא הסתכלה על ג'ונאס רק לשניה לפני שהיא נשענה לאחור בידיים שלובות. "את יכולה ללכת לדבר איתו, אבל אל תופתעי אם הוא מגעיל."

זואי הפנימה את העצה ונתנה למילים להתפוגג בתוכה בעודה סוגרת את המרחק בין הכיסאות שלהן לשולחן המשקאות שעליו ג'ונאס נשען. הוא עדיין היה מרוכז כל כולו בליצב את עצמו, ולא שם לב אליה מתקרבת כלל. 

"אתה רוצה עזרה להיכנס פנימה?"

הוא הרים מבט בפתאומיות חדה, עיניו פעורות בהפתעה ומהולות בפחד. הן היו כחולות יותר מאלה האפורות של קייט וכהות יותר מאלה של מקס, אבל לא היה מקום לטעות בקשר המשפחתי. הוא התעשת מהר, אבל הפנים שלו עדיין היו מכווצות במאמץ. "מה את רוצה?" הוא שאל בבוז.

זואי בלעה את תחושת העלבון- בוודאי שהוא יהיה חצוף, הוא הרגע איבד את אמא שלו- וזקפה את קומתה עד כמה שהייתה יכולה. "שאלתי אם אתה רוצה שאני אעזור לך להיכנס. יכולתי להראות שמשהו מציק לך, אז שאלתי אם אתה רוצה עזרה להיכנס הביתה איפה שאף אחד לא יראה."

שפתיו התהדקו. "שום דבר לא מציק לי, ואני צריך לעזור לאבא ודודה שלי לחלק את הקינוחים שיבואו. אז את יכולה ללכת-" הוא התכוון לעשות צעד בכיוונה, אבל ברגע שרגלו הימנית דרכה על האדמה פניו התעוותו בכאב, והיד שיצבה אותו על השולחן רעדה.

זואי לא הייתה צריכה יותר מידי רמזים. "אתה פצוע בגלל התאונה, נכון?" פלטה.

עיניו רשפו. "מאיפה שמעת דבר כזה?"

"אני לא צריכה הרבה חלקים כדי לחבר פאזל, אני יודעת שהייתה תאונה." זואי התגוננה. הכאב שלו, לעומת זאת, לא היה הגיוני. אמנם משפחת אנדראז ומשפחתה בגייטוויל עשו הכל כדי לשמור על כוחותיהם בסוד, לא היה הגיוני שאף אחד לא לקח את ג'ונאס לסוכנות כדי להקל על כאבו. "למה לא נתנו לך שיקוי ריפוי?"

הבוז בפניו העמיק. "אני לא בן שתיים עשרה עדיין." סינן. "אסור לקחת שיקויים לפני שאת בת שתיים עשרה, ולא משנה איזה."

זואי התכווצה. גל של אהדה עלה בה. זה לא נשמע הוגן במיוחד. "אז הרגל שלך.." היא נתנה למשפט להיגרר, בתקווה שהוא ישלים אותו.

"לא שבורה, אבל זה לא עניינך."

הוא כבר לא הסתכל עליה, במקום זאת עיניו היו נטועות במקס שהמשיך לשחק בכדור טניס עם לוסי. קייט הצטרפה אליהם, והיא הסתובבה לרגע בכיוונה של זואי ונתנה בה מבט מלא משמעות. 

זואי עברה לעמוד כך שגופה הסתיר כמעט את כל דמותו של ג'ונאס מאחוריה, ואז הסתובבה אליו. "אני יכולה לעזור לך להתקדם לתוך הבית בלי שהם יסתכלו עליך מוזר." הציעה.

להתפעתה, גבותיו התכווצו בעודו שוקל באמת את ההצעה. 

הם עמדו שותקים במשך כמה שניות, לוסי זרקה את הכדור כך שהוא נחת שני מטר מכיוונם. מקס וקייט נעצרו וחיכו עד שבת דודתם הקטנה אספה לחיקה את הכדור, ושלחו אל שניהם מבטים שואלים דומים.

"אוקיי." ג'ונאס מלמל באוזניה. "אבל אל תלכי מהר מידי או לאט מידי."

זואי הציעה את זרועה והוא לקח אותה. 

הם התקדמו לאט, היא הלכה לפניו ומעט בצד ימין שלו כדי להסתיר את הצליעה, וג'ונאס אחז בזרועה חזק מספיק בשביל להכאיב, אבל זואי לא הסגירה שום רגש רע בעודם חצים את החצר לכיוון הבית, מזגזגים בין בני משפחה. 

זואי כמעט הייתה בטוחה שהם עברו ליד ההורים שלה, אבל היא השאירה את העינים על המטרה שלפניהם.

ג'ונאס סגר את דלת המרפסת מאחוריהם והעביר אליה את כל משקלו, זואי השפילה את מבטה והסדירה את נשימותיה בשקט, כדי לא להראות לו עד כממה הוקל לה. 

"תודה." ג'ונאס מלמל חלושות.

זואי החליטה להתיישב , אבל לג'ונאס היה רעיון אחר: הוא גרר את עצמו אל שולחן האוכל מעץ שעמד במטבח רחב הידים, ואז השתמש בו כדי לחצות את המטבח ולהתקדם אל הסלון. "חכה!" זואי משכה את עצמה לעמידה ואחזה בו בדיוק ברגע שידיו עזבו את השולחן. "אני אעזור לך להגיע לסלון."

הוא לא התווכח, והם קרסו על הספה הקרובה ביחד בדממה. 

ג'ונאס התיישר ראשון, הוא התיישב בגב זקוף בעוד זואי הרימה את עצמה להישען על המשענת כשרגליה מטלטלות באוויר. 

הוא כחכח בגרונו. "תודה, שוב."

נראה היה שהוא ציפה שהיא תלך, אבל זואי מצאה את הפוזיציה הנוחה ולא התכוונה לזוז ממנה. הוא הרים גבה שואלת, וזואי השיבה לו בחיוך מתנצל. 

"את לא הולכת לספר למקס וקייט על הפציעה שלי, נכון?"

השאלה הפתיעה את זואי. "ברור שלא." היא מיהרה להבטיח. "זה לא מענייני לספר."

הוא הנהן, ולסתו החשוקה נרגעה אם רק מעט. זואי העזה להיות אמיצה. "למה אתה לא רוצה לספר להם? או לפחות לדבר איתם? מקס וקייט יודעים בדיוק את סוג הכאב שאתה מרגיש כרגע, אבל קייט אמרה לי שהרחקת אותה בכוונה. היא בסך הכל ניסתה לעזור."

ג'ונאס קימט את מצחו, מסרב להביט בה. "זה לא משנה, אני לא מתכוון לפתוח את הלב בפניהם כי אני לא צריך. אני לומד להתמודד עם דברים כאלה לבד- אני חייב."

זואי חיבקה את עצמה. "למה לבד? אמא שלי תמיד אומרת שכדאי שיהיה לפחות בן אדם אחד לדבר איתו. שלי זאת אמא שלי, אז אולי תפנה לאבא שלך? הוא יוכל לעזור." הציעה.

ג'ונאס הרים מבט אל המדרגות בקומה השניה, צעדים נשמעו מעליהם, ואז דלת נטרקת. 

השקט שהשתרר גרם ללבה של זואי להרגיש כבד פתאום. היא הרימה מבט ופגשה את עיניו: כחולות ועצובות, קבועות במסכה של קור שבקושי החזיקה. 

זואי היישרה אליו מבט וחייכה את החיוך שלה. "אני יכולה להיות האדם הזה, אם אתה רוצה." היא מלמלה, מקווה שלחייה לא היו להוטות מידי.

שפתיו התעקלו מעט, סדק קטן בקרח. "את מוזרה קצת, אבל זה לא מפריע לי."

זואי קמה בקפיצה. "תישאר פה, אני הולכת להביא מיץ תפוזים מהחצר."

כשהיא חזרה, הוא עדיין ישב על הספה. כשהוא הרים את מבטו, הפתעה אמיתית ניכר על פניו, כשהיא הגישה לו את הכוס, החיוך שלו התרחב טיפה.

זואי קבעה את זה כניצחון.