טופס הסודיות בהה בו, אותיות שחורות על גבי דף לבן. האישה שישבה מולו הרימה גבה, מחכה לחתימתו.
פאריש בלע רוק וחזר אל הקריאה: למה הכנסתי את עצמי? תהה.
"ובכן?" אשת הקשר שלו, אישה חמורת סבר בשם ליליאן וואלוויט, שילבה את ידיה שוב.
"רק עובר על תוכן הטופס." הוא הרים אליה מבט ושלח אליך חיוך מהטובים שלו.
ליליאן פנתה אל הגבר השני שהגיע איתה, מבוגר ממנה בעשור או שניים. פאריש חזר אל הטופס. "הוא מבולבל, תוהה למה הוא הכניס את עצמו." מלמל הגבר השני, פאריש הידק את אחיזתו בעט, נחוש לא להראות להם סימן לכך שהוא שמע אותם מתלחשים- או שהאופן שבו תיאר האיש את מה שבליבו היה כל כך מדויק, שזה הפחיד אותו. הוא היה חייב לסיים את זה, אם הוא רצה לעבור את המבחן הברור שהוצב מולו. בזווית העין, פאריש קלט את שפתיו של הגבר שליווה את ליליאן מתעקלות בחיוך. "אבל הוא נחוש."
פאריש סיים לעבור על החוזה וכחכח בגרונו. "אמרתם שאוכל לשאול שאלה אחת לפני שאני חותם."
"אתה מוזמן לשאול." למשגיח השני שלו היה חיוך קר..
פאריש הזדקף. "מה גרם לכם לקחת את תיק העבודות שלי?"
"אתה אפוף סודות, ומוכן לשקר כדי למצוא את מקומך." אמרה ליליאן, פאריש קפא, "אתם.. יודעים?"
"שאתה לא באמת בן עשרים? בוודאי, ידעתי את זה ברגע שנכנסת." המשגיח השני שלו גיחך, ליליאן נתנה בו מבט חודר, "אל תבלבל את הנער, ויקטור." היא פנתה אל פאריש. "אנחנו מעריכים עורמה, ואחרי שתחתום על הטופס, נבחן את הכישורים שלך, ואת היכולת שלך לשמור סוד, אבל תצטרך להתחייב לכך."
פאריש היישיר מבט אל ויקטור, שנענה לתיגר שלו, עיניו הצטמצמו, כאילו ביקש להביט ישירות אל תוך נבכי מוחו. פאריש התכווץ וחזר אל הטופס.
סעיף החתימה קרץ לו שוב. מה יש לך להפסיד? קולה של טינה צחק באוזניו. ההבטחה שהבטיח לה הדהדה בזיכרונו. לך תראה להם מה זה.
בלי להניד עוד עפעף, פאריש שרבט את החתימה שלו: מושלמת, מחוברת, מתעקלת. כמו שלמד בפנימיה לפני שברח.
הוא החליק את הטופס בכיוונה של ליליאן, שישבה מולו. היא אספה את הטופס אל חיקה ושלחה מבט אל ויקטור. תישן עכשיו. הקול היה כה תקיף, פאריש בקושי הספיק לעכל את הפקודה לפני שעפעפיו צייתו והוא צלל אל חשכה מלאכותית.
"אתה יכול לפקוח עיניים." פקד הקול שוב.
עפעפיו היו כמו דבק כשניסה לפקוח אותם, פאריש מצמץ חזק, ואור פלורסנט חזק תקף אותו. בהיר כל כך, הוא היה צריך לשפשף עיניים כדי לסלקו.
כשסוף סוף היה יכול לקרוא את סביבתו, פאריש הבחין שהוא נמצא באולם רחב ידים. השולחן שלידו ישב היה מסודר עם כארבע מוכנות תפירה ומכונות צביעה, דברים שבבית מעולם לא היו מרשים לו- ובחוץ הוא לעולם לא היה יכול להרשות לעצמו.
הוא שלח יד אל העיצוב השחור, מוקסם, כשכחכוח בגרון התריע על כך שהוא לא היה לבד.
ליליאן הייתה שם, וגם עמיתה. ויקטור, שבהה בפאריש מתרשם. "בדרך כלל לוקח לבני אדם לפחות דקה לעכל את הפקודה, יופי." פאריש התעלם ממנו ופנה ישירות אל ליליאן. "זה המבחן שלי, נכון?"
היא הנהנה. "במידה ותעבור אותו, ותקבל עליך את התנאים, זאת תהיה סביבת העבודה שלך."
כל המרחב הזה, רק עבורו? פאריש ריסן את חיוכו רק בקושי. הוא תחב את ידיו מאחורי גבו. "מה אני צריך לעשות?"
"שני מתנדבים הסכימו להיות הדוגמנים שלנו כדי לבחון את הידע שלך בזיהוי עיצובים מהתקופות שאמרת שהינך מצטיין בהן- מתחילת המאה השש-עשרה ועד זמננו." אמרה ליליאן, היא זזה מעט כדי שפאריש יוכל להציץ מאחוריה.
אם הוא חשב שהאולם עצמו היה גדול, זה היה כלום עומת מה שחיכה לו בסופו: מחסן פתוח ובו שורות-שורות של מחלצות ערב ויום, מכל תקופה ותקופה, מעורבבות בסלט של צבע וסוג בד. ויקטור, שעקב אחרי מבטו, צחק. "כן, אנחנו מקווים שנמצא מישהו שידע איך למיין אותם לפי זמנים מדויקים."
פאריש לא היה מסוגל להוריד את עיניו מהקולבים. "אם.. אם יש לכם מבחר כזה גדול- בשביל מה אתם צריכים מישהו כמוני?!"
"מישהו צריך להתאים אותם לסוכנים שלנו." ליליאן משכה בכתפיה.
פאריש התכווץ במושבו אבל הנהן. ליליאן שלחה את מבטה שוב אל המחסן. "אפשר להתחיל!"
ה"דוגמן" הראשון היה מבוגר לא פחות ממנו, למרות שמהבעתו המתנשאת, הוא ניסה להשרות הילה של בגרות. פאריש העריך את המסכה המושלמת. הוא היה בלונדיני, שיערו ארוך מספיק כדי להיאסף מאחורי עורפו בחיקוי כמעט עובר של צמה קצרה. המקטורן והמכנסיים שלו בהחלט היו מותאמים לדיוקני המאה השמונה עשרה, אבל הוא שילב אותם עם מגפיים ומעיל שנלקח ישר מצבא המושבות האמריקאי, כשהמקטורן והמכנסים בוודאות נראו כאילו נלקחו מחצר המלכות של לואי ה15.
"אתה אמור להיות חייל בצבא שלנו- סביבות מלחמת העצמאות?"
הנער שילב את ידיו. המעיל היה גדול עליו במידה או שתיים. "זה העידן שאני לומד עליו, כן." נשף בבוז.
"האנסמבל שלך מתחת לא מתאים- הוא שייך לשנות החמישים של המאה הזאת- והצווארון שלך לא מוכנס כמו שצריך." פאריש היישיר אליו מבט משלו. הוא פגש עשרות בנים כאלה בבתי הספר שהוא נגרר אליהם. "למחסנים האלה יש בכלל מספור של שנים? או שפשוט זרקו כל מה שנראה כמו המאה ה18 לערמה אחת?"
סומק עדין מאוד עלה בלחיו של הנער. "על חלק מהם יש מדבקות של מאיפה הם אמורים להיות. על זה לא היה."
פאריש שלח מבט לאחור אל ליליאן, "מותר לי..?" היא הנהנה, ופאריש דילג אל המחסן הרחב, המלא באוצרות.
הוא בקוש הצליח להחניק קריאה אחר קריאה של אושר בעודו חופן מחוכים, ז'קטים מחויטים, וגרביונים מצמר וקטיפה, משי ואנגורה. הנער שדגמן פסע בעקבותיו כששפתיו קפוצות בבוז.
"מאיפה לקחת את אלה?" פאריש שאל. הנער סימן לו לעקוב אחריו אל מדף מתפקע מחצאיות, מחוכים ומחלצות ערב אחרות. חיקוי של דיוקן מהמאה השמונה עשרה נתלה על הקיר- זאת בבירור הייתה תמונה, אבל הדוגמן היה יכול לעבוד גם על פאריש, הוא נראה בדיוק כמו רוב הדיוקנים שפאריש חקר להנאתו במשך שעות. אותו דוגמן בתמונה אסף את השיער שלו בצורה דומה לזו של המרקיז דה לפאייט, וגם המדים שלו תאמו בדיוק את אלו שפאריש ראה במוזיאונים.
"יש סוג מאוד מסוים של מכנסים שהם לבשו אז- בטח מי שהצטלם פה עדיין שמר אותם."
"אה, אלה לא אותם מכנסיים?" הנער שאל, עקיצה בקולו.
פאריש הידק את צידי החיוך שלו. "לא!" הוא משך בכתפיו והחל לנבור בערימה. אצבעותיו ריחפו מעל חצאיות תחתונות עשויות כותנה שהיו נואשות לאוויר צח, כל פריט היה מקומט במקרה הטוב, וליבו נעצב למראה.
הוא מצא את אותם המכנסיים מהתמונה, אבל כשהוא הרים אותם לאור הנורות החמימות במכסן, הוא נחרד לגלות שהצבע הלבן דהה לצהוב נורא מחוסר שימוש. "אני לא אתן לך דבר כזה, זה צריך כביסה דחוף." הוא שלף את המקטורן המתאים, שלא נראה יותר טוב.
הנער משך בכתפיו. "רק תראה להם שמצאת מה שחיפשת." הוא פנה ללכת, ופאריש אחריו. "אבל.. זה העתק מושלם! חבל על העבודה של מי שהיה כאן לפני.."
"אנחנו תמיד יכולים להביא עוד אחד."
פאריש קימט מצח בבלבול, מאיפה?! הוא רצה לטלטל את הדוגמן שלו בכוח בכתפיו ולדרוש. במקום זאת, הוא אמר. "תן לי לפחות לסדר את הצווארון שלך." הנער נאנח בדרמטיות ונעצר כדי שפאריש יוכל לעבוד.
בעודו עובד, פאריש שם לב לעובדה שפניו התקמטו והשתנו לחות שלוש פעמים, כאילו הנער קיים שיחה עם מישהו שרק הוא היה יכול לראות. מוזר. פאריש ידע מתי לסתום את הפה, והוביל את הדוגמן שלו החוצה. "זה לא אידיאלי, אבל אלו הפריטים שהוא היה צריך לקחת. ואני בחיים לא הייתי נותן להם לשבת ככה ולהעלות אבק." הוא הציג את המכנסיים המתאימים והמקטורן. ליליאן החליפה מבט קל עם ויקטור והנהנה. "יופי, ניקח את זה לצומת ליבנו במידה ולא ניקח אותך."
התזכורת שזה רק ראיון עבודה הכתה בפאריש כמו פטיש. הוא התקשח והזדקף. אחרי שראה את ארמון האוצרות הזה- לא משנה מה אותם "סוכנים" עשו למחייתם. הוא היה חייב להישאר כאן, הוא היה חייב להתקבל.
"תודה, ג'ונאס." ויקטור פנה אל הנער הבלונדיני לצידו. שהנהן והוריד את המעיל והשליך אותו אל הכיסא עליו פאריש התעורר. פאריש כיווץ את אצבעותיו לאגרוף ונצר את לשונו. ג'ונאס נעלם מאחורי הדלת הסגורה שכנראה הובילה החוצה.
"זואי? אם את מוכנה.." ליליאן קראה. נערה כבת ארבע עשרה יצאה מפתח אחר של המחסן, ידיה אסופות מלפניה. היא שלחה אל פאריש חיוך מבויש שהאיר את עיניה המלוכסנות מעט באור חדש.
היא הייתה לבושה בשמלת פלאפרית שנתלתה על גופה כמו שק, בצבע צהוב חרדל, שלא החמיא לעורה החיוור בכלל. השיער שלה לא היה מסודר בהתאם, אבל פאריש לא ציפה ממנה לסדר אותו. הוא ניגש אליה ובחן את השמלה מקרוב: הדוגמה המשובצת הזכירה לו דוגמית שראה בקטלוג של שאנל מ1926.
הוא הרים אל זואי מבט וחייך אליה בחזרה, "שכחת כפפות, זה אביזר חובה עבור כל פלאפרית שמכבדת את עצמה." היא פלטה צחקוק ומשכה בכתפיים. "ג'ונאס הסיח את דעתי. לפחות בחרתי נעלים נכונות?"
הנעליים השחורות היו גדולות מידי, שחורות ועשויות עור טוב, אבל לא מתאימות לתקופה בכלל. "אלה נעלי גברים- מתחילת המאה התשע עשרה." הכריז. "אבל ניסיון יפה! להבא אני אלמד גם להתעסק עם השיער שלך- תמיד רציתי להתחיל." הוא פנה אל שני המשגיחים שלו. "זה עותק נפלא של שאנל, סביבות אמצע שנות העשרים. אתם צריכים לאשר את הניחש שלי איכשהו?"
ליליאן וויקטור החליפו מבט ארוך, ארוך מספיק כדי שלחייו יתחממו. הוא שלח מבט שואל אל זואי, שנראתה לא פחות מובכת ממנו. "בואי, אני אעזור לך להוריד אותה כדי שלא יקרה לה כלום."
"הו תודה לאל." זואי מלמלה. "אני כמעט נופלת עם הנעלים האלה."
כיוון ששני המשגיחים שלו עדיין היו נעולים בשיחה הדמיונית שלהם, פאריש הוביל את זואי פנימה והיא הראתה לו מאיפה היא לקחה את השמלה. על המדף היו עוד עשרות כמוה: ויונט, לנווין, מעילים וחליפות ספורט. פאריש כמעט נפל על ברכיו למראה האוצר הזה.
כל התלבושות הריחו מנפטלין ובאחד המעילים היה חור במרפק.
"הם מדהימים, חבל שאף אחד לא יודע איך לדאוג להם כמו שצריך." פאריש כמעט שכח שזואי עוד נמצאה מאחוריו. היא כבר הורידה את השמלה ולבשה סוודר פשוט ומכנסי ספורט. הוא חזר להביט בשמלות. "מאיפה המבחר המדהים הזה? העותקים האלה סתם מעלים אבק.. בשביל מה?"
"הם לא עותקים, הם אמיתיים." זואי ליטפה מכפלת של שמלת ערב של ויונט. "המשפחה שלי ושל ג'ונאס אוספת אותם בדקדקנות. אנחנו פשוט.. לא יודעים איך להתנהל איתם."
פאריש נשף בבוז. "זה ברור לי. למה אתם אוספים, אם ככה?"
סומק עלה בלחיה. "אני לא יכולה לספר לך, לפחות לא עד שתעבור את המבחן ותשבע סופית לסודיות."
שוב פעם הסודיות הזאת. פאריש נאנח. "בואי נחזור, הם בטח מפחדים שאני אחטט או משהו." זואי הנהנה והובילה אותו חזרה אל האולם הראשי.
"הנה אתה." ליליאן נתנה בו מבט חודר. "לפחות גילית יזמה ועזרת לזואי להתלבש שוב."
"המבחן הסתיים." ויקטור הוסיף, קולו התקיף תרכך מעט. "יש עוד משהו שתרצה להגיד לפני שניפרד?"
ניפרד? פאניקה החלה לגאות בפאריש אחרי שראה את היופי שיש לאנדראז ושות' להציע, הוא לא היה יכול לוותר על זה כל כך בקלות. המחשבה על כך שראה את אוצר התלבושות הזה- רק שבריר ממה שבוודאי הסתתר במחסן הארוך הזה. מה עוד הסתתר בין האורות החמימים האלה?
"רק.. שאני אטפל בכל התלבושות האלה עם הכי הרבה אהבה וזהירות שאפשר, ושלא אשכח את ההזדמנות הזו בחיי."
ויקטור פלט משהו שנשמע כמו חצי צחוק, הוא כחכח בגרונו. "אנחנו נחליט לגבי זה. נהיה איתך בקשר לגבי המשרה."
ללא אזהרה, פאריש מצמץ, ועפעפיו נסגרו שוב בכוח כמעט חיצוני, הוא פגע בקרקע בצורה מאוד לא חיננית וחוסר ההכרה הכה בו שוב.
"אז, איך היה הראיון?" שאלה טינה.
פאריש עיווה את פניו בעודו לוקח לגימה מהאספרסו וניל שהזמין. החום התפשט בגופו, נלחם במיגרנה הנוראית שאפפה אותו, בעיקר כשניסה לזכור מה קרה כשהגיע לכתובת שאשת הקשר השאירה לו. "חתמתי על כמה טפסים, עברתי על כמה סקיצות. אני מקווה שהם יאהבו."
"אוקיי, אבל מה הם עושים?"
פאריש ניסה להיזכר, אבל מלבד הבזק זיכרון של עיניו האפורות של המשגיח.. מוחו לא העלה כלום מלבד עוד הבזק של כאב מהמיגרנה. "לא זוכר."
כוסה של טינה קפאה בדרך לפיה. "לא זוכר?! הם שלחו לך טופס סודיות במייל..!"
"אז כנראה שאני לא אמור לדבר על זה." פאריש שלח אליה חיוך חד, והעביר שוב את אצבעותיו בשערו בניסיון להפיג את הכאב.
טינה לא לחצה עליו יותר מידי, לפחות עד שהם הגיעו לדירה שלה. "המיגרנה הזאת לא הייתה שם הבוקר, אתה בטוח שהכול בסדר?"
פאריש קבר את העוויה הבאה מתחת להבעה ניטרלית ומשיכת כתפיים. "החורף מתקרב. בכל מקרה נשאר לי רק לקוות שאתקבל."
היא שלחה יד אל תלתליו ומשכה קלות, הוא לא היה מהיר מספיק כדי להתחמק, וזה הרס את כל הלוק החכם שהוא השקיע בו שעה לפחות. "ברור שתתקבל." היא משכה אותו פנימה ודחפה אותו בכיוון הספה בעוד היא פנתה אל המטבח להכין צ'אי. "אם לא, אני מכירה אלף מגזינים שיסכימו לקבל אותך. לא חסרים כאלה בצד השני של ההאדסון."
"אני לא מדונה, טי." פאריש נאנח והתיישב על הספה. "בלי הכסף של ההורים אני לא אשרוד בניו יורק. אני צריך משהו להתחיל איתו." הוא נשא מבט אל הנורה היחידה בסלון הצנוע של אחותו. כמה זמן הוא עוד יוכל להישאר על הספה הזאת? האשמה כבר החלה לכרסם בו.
נקישות הכוסות על המגש גרמו לו להתעשת. טינה הניחה את המגש עם שתי הכוסות והתישבה על הספה. הוא החליק למטה והתיישב לצידה. "אני לא רוצה להיות מטרד, טי, אם הם לא יקבלו אותי, אני אמצא משהו פה באזור, משהו שיביא אותי לפארסונ'ס."
"אני תמיד יכולה.. להשאיל קצת כסף מאמא ואבא.." טינה חייכה מעל שפת הספל שלה. מהאופן שעיניה ברקו, פאריש ידע שהיא תעשה את זה אם רק יבקש.
הוא לא היה יכול לדמיין אפשרות יותר מבחילה. "לא! טינה, אם אני אגיע לאוניברסיטה טובה לעיצוב, אני רוצה לעשות את זה בזכות עצמי- אני לא רוצה את הכסף המגעיל שלהם."
חיוכה התרחב. "אני יודעת. בגלל זה אני אוהבת אותך מכל האחים שלי."
"אני האח היחיד שלך."
היא משכה בכתפיה והמשיכה לשתות. פאריש החזיק את הכוס ולגם לאט. התה שלח בו תחושת חמימות, בדיוק כמו החיוך שלה. התה השכיח את כאב הראש הנוראי, וקבר את האשמה בפינה חשוכה לבינתיים.
למזלו, הוא לא היה צריך לחכות הרבה לתשובה.
כשהוא עבר בדלתות הבניין שניתן לו בכתובת, צמרמורת הכתה בו חזק. פאריש נרעד, ואז ניער את עצמו בניסיון לסלק את החושה. שערותיו הזדקרו, והוא שילב את ידיו בחיקו בעודו סוקר את המבואה שנגלתה לפניו..
הבניין עמד כאן שנים, מסתבר, כי תוכו היו ערבוב מבלבל בין אחוזה כפרית לבין משרד הייטק. גרם מדרגות מתפתל נפרס בצד אחד של המבואה, בעוד לימינו נבנה חדר עטוף זכוכית, בו עמלו שורות של כתריסר אנשים שסרקו ספרים ומחשבים.
המבואה עצמה הייתה מלאה בתנועה: אנשים בתלבושות לפחות שבע תקופות שונות צעקו אחד אל ועל השני, נערה בסוודר כחול כשלה מולו כשספר עב כרס בידה, הוא בקושי הספיק למצמץ, והספר השתנה למחשב ניד אפוף אור כחול.
הוא בהה בנערה פעור עיניים, לפני שיד יציבה הונחה על כתפו. בבת אחת המבחן מלפני שלושה ימים חזר אליו במטח של זיכרונות: ליליאן, האולם רחב הידיים, מחסן האוצרות, ג'ונאס עם הפנים החמוצות וחייוכה הבישני של זואי. הוא נאנק, כמעט כורע תחת מטח הזכרונות הפתאומי.
הוא הרים מבט אל ויקטור, שאחז בכתפו. האם הוא.. "בוא איתי, מר מקלאנן, מועצת הנציגים של סוכנות הזמן מחכה להשביע אותך."
"בוודאי יש לך שאלות." מייקל סיים בקול בריטון נעים.
פאריש בלע רוק. "אחת או שתיים."
הוא לא דיבר מאז שוויקטור הצעיד אותו במעלה המדרגות ואל חדר בו ישבו ארבעת האנשים- וליליאן בניהם. מאז שהגבר שישב באמצע, שהציג את עצמו כמייקל אנדראז, פתח בנאום עם יותר מידי שמות ופרטים מכדי שפאריש היה מסוגל לזכור.
אבל השורה התחתונה הייתה: זאת הייתה סוכנות של נוסעים בזמן, והם היו צריכים שפאריש יהיה אחראי להכין אותם למסע שלהם בזמן.
היו עוד שמות, עוד משפחות, אבל ראשו כבר היה מסוחרר מהדגמות: ליליאן הייתה מסוגלת להפוך את עצמה להיראות כמו ויקטור, וויקטור היה מסוגל לגרום ללוקאס לשיר את המנון קבוצת ליברפול.
אבל אנשים כמו מייקל, כמו ג'ונאס- שהיה בנו- יכלו לנסוע בזמן.
"אתה מוזמן לשאול." מייקל נשען קדימה.
פאריש לקח צעד בכיוונם. "למה אני? למה לא לגייס.. מישהו מאחת המשפחות שלכם?"
פניו של מייקל התרככו מעט,. "ויקטור וליליאן הראו לי עד כמה אתה אוהב ודואג לתלבושות שלנו. בני אנדראז כמוני יטענו שאפשר תמיד להביא עוד, בני וואלוויט יכינו משהו יש מאין- אבל רק מי שלא שייך לאחת המשפחות יוכל להבין ולאהוב את המקצוע הזה ולעשות את העבודה בצורה הכי יסודית. ואתה הרשמת אותנו."
פאריש נותר נטוע במקוומ לרגע, המום. אנשים זרים הקדישו מחשבה לכישורים שלו, הם היו מוכנים לתת לו הזדמנות יקרה יותר מכל דבר שהוריו ניסו לשחד אותו כדי שיהיה נורמלי, כדי שיפסיק לחקור אופנה, כדי שיתחבא. הוא הרכין את ראשו בניסיון לעצור את הלחות שהחלה להיקוות בעיניו. "אני.. תודה רבה על האמון הזה, אני מוכן לעשות מה שצריך כדי לקבל עלי את העול הזה."
מייקל הנהן, שבע רצון. הוא כנראה סימן משהו בעיניו, כי ויקטור קם וניגש אל פאריש. שהרים אליו מבט למרות ברכיו הרועדות. "ויקטור, כבן למשפחת למאדס, יכול לאמת את השבועה והרצון שלך, הוא יודע מתי אתה משקר ומתי אתה כנה, לכן אבקש שרק תקשיב לשבועה הסודית שלנו, ולא תסיר ממנו מבט." אמר מייקל.
פאריש נשך את שפתיו. מקרוב, עיניו של ויקטור בהקו באדום זרחני לרגע.
"פאריש מקלארן, האם אתה מבין את גודל האחריות שאתה מקבל לידך?" מייקל פתח.
מסע בזמן, אני מתעסק עם אנשים שמסוגלים לנסוע בזמן. "אני מבין."
ויקטור הנהן.
"האם אתה נשבע לעמוד בכל הקריטריונים של משימתך, ולבצע אותה על המידה הטובה ביותר?" הפעם זה היה לוקאס ששאל.
פאריש לא היסס. "אני נשבע."
"האם אתה נשבע להגן על אותנטיות המלתחה שניתנת לך, ולא להרוס, לשפצר או לגנוב אף פריט מהמוסד הזה?" זאת הייתה ליליאן ששאלה, ובקולה חיוך.
איזו מין שאלה?! פאריש פלט נחירת צחוק. "ברור-" הוא כחכח בגרונו. "כן, אני נשבע."
"והאם אתה נשבע, בהן צדקך, להגן על הסוד אליו נחשפת, ולא לפלוט אפילו לא מילה על קיום הסוכנות הזאת לאף אחד שדמו לא דם אנדראז, קוואבר, וואלוויט או למאדס?" ויקטור, מלפניו, חתם את השבועות,
היה קשה לא להרתע, אבל פאריש הידק את ידיו מאחורי גבו והמשיך לבהות אל האדום הבוהק בעיניו של ויקטור. הוא חשב לרגע על טינה, היא בוודאי תתרגש לשמוע שהוא התקבל, היא תפציץ אותו בשאלות- הוא נזכר בהבטחה שהבטיח לה, להישאר הנער ההרפתקן שהיא הכירה.
קמט קל שבקלים הופיע בפניו של ויקטור. פאריש השתנק. אם שמירת הסוד זה מה שצריך, אני אעשה את זה, ויהי מה, אני לא מותר על הכבוד הזה.
עוד לפני שהוא פצה את הפה, ויקטור הקדים אותו. "הוא נשבע," פנה אל המועצה, ואז מבטו האפור חזר אל פאריש, שלו יותר מכל הפעמים שזה ראה אותו. "זאת בסך הכל פורמליות, אבל אני נאלץ בכל זאת לפקוד עליך זאת. למען בטחון כולנו."
פאריש בלע שוב רוק. זה יכאב? תהה.
רק אם תלך כנגד הפקודה. קולו של ויקטור נשמע שלו גם בתוך ראשו.
פאריש התנשף, ואז הנהן.
"פאריש מקלאנן, שמירת סודן של ארבעת המשפחות הוא עדיפותך העליונה, אתה לא תפצה ולו מילה אחת על טיבה האמיתי של הסוכנות או על היכולות של ארבעת המשפחות."
המילים התצלצלו באוזניו, פאריש לא חשב על דבר מלבד השבועה, דבר מלבד ההבטחה.
כוח הפקודה שכך, ומוחו היה שלו שוב. פאריש מעד לאחור בעודו פונה שוב אל שאר חברי המועצה, ויקטור חזר למקומו בשולחן. מייקל חייך קלת. "ברוך הבא לסוכנות הזמן, מר מקלאנן. אולם התלבושות שלך נמצא ממש מול המדרגות בהן עלית. בהצלחה."
רוטט מהתרגשות, פאריש קד להם קלות. "תודה- תודה!"
הוא רץ אל מחוץ לדלת ואל אולם האוצרות, לא עוצר לרגע.