אפריל, 2220
העקצוץ טייל החוצה מבין אצבעותיה אל המטה, האור הבזיק, והעץ העשיר הפך לפלדה ששלחה מדקרת קור בין אצבעותיה למרות הכפפות שענדה. תאליה הרימה את החרב בדיוק בזמן לחסום את המכה הבאה של מארלי. החרבות הצטלצלו, קולן מהדהד במגרש האימונים, שפרט מלבדן היה ריק מאדם.
תאליה מיהרה לשבור את נעילת הלהבים, היא חמקה מטווח הלהב של מארלי, שחתך את האוויר בקשת של אור לבן.
מקס היה יוצא מדעתו אם הוא היה יודע שלהבי לינקסליום היו מעוצבים על פי חרבות האור ממלחמת הכוכבים- היא דאגה להשמיט את המידע הזה ממנו בביקוריו לעתיד.
כמו חרב אור, היה ביכולת הלהב החדשני לחרוך פלדה כמו נייר, ותאליה נאלצה לרקוד ולחמוק כדי שהנשק שעיצבה לא יקרע מידיה, מארלי חייכה, והחיוך מתח את הכתמים הלבנים שעל לחיה הימנית. "לא רע, תראי לי להב לינקסליום משלך."
אה, כן. תאליה פלטה צחוק קצר ואז נתנה לעקצוץ להתפשט אל החרב. הוא אפף את כל ידה רק לרגע, לפני שהלהב הלבן הבוהק הרגיש חם ורוטט בין אצבעותיה. היא ניתרה קדימה בהתקפת פתיחה, אבל מארלי החזיקה את הלהבים הנעולים במקום. "כמו סלע, אסור לך לתת לאויב אפילו רגע של היסוס." מארלי דחפה קדימה, ורגלה של תאליה נדחקה לאחור. מארלי זיהתה את החולשה ודחפה את כל משקל גופה קדימה, תאליה מעדה לאחור, והלהב נהדף מידה. "אחרת.." הלהב של מארלי ירד אל צווארה הלא מוגן..
בלי לחשוב אפילו, תאליה הרימה את שתי ידיה להגן על עצמה מהאור והלהב המסמא, וזה עבד, כי כפפויה השתנו מיד לזוג הסכינים האהובות שלהם, הם לכדו את הלהב של מארלי בין צורתן המוצלבת. תאליה שחררה אותן, מעיפה מעליה את הלהב. "אני לא הולכת לשום מקום בלי הסכינים שלי."
"הגנה מצוינת." מארלי החליקה את הלהב לצורה המכובת שלו והרימה את הנדן. "אבל אל תשכחי, המטרה של בני וואלוויט היא להתרגל בשניה, ולספק פתרונות מידיים לסוכני שטח וגם לסוכנים נעים."
התזכורת שללא ידיד או שותף ממשפחת אנדראז כשרונותיה של תאליה היו בסך הכל טריק מגניב צרבה, אבל תאליה משכה מעליה את החיוך הרגיל שלה. "אני יודעת, אני יודעת." היא לקחה את ידה של המאמנת שלה שהוצעה לה וקמה על רגליה. "מקס סומך עלי לשות את זה- למרות שלא כדאי לו."
פניה של מארלי התעננו, אחיזתה בחרב המכובית התהדהקה. "את יודעת עד כמה מסוכן החיבור הזה בנינכם- אם תגלי לו למה אנחנו אוסרים על מסע לעתיד-"
"אני יודעת, הסוכנות של 2018 צריכים לגלות בעצמם כדי להזהיר אותנו, הזמן הוא ספירלה שמתחילה ונמתחת בלי התחלה או סוף- אני מבינה." תאליה שינתה את הסכינים בחזרה לכפפות ושילבה ידיים, מסרבת להביט במארלי.
"היי," קולה של מארלי התרכך מעט, וכשתאליה הרימה מבט, היא מצאה את המאמנת שלה סנטימטרים מגופה. "החיבור הזה בין זמנים הוא גורל, הוא קושר את השם שלך להיסטוריה שלנו. תמיד ידענו שאת הולכת להיות חלק גדול מאותה היסטוריה."
תאליה התכווצה. היא ניסתה למשוך חיוך מעל המבוכה שלה, כמו כל פעם כשחבר אחר של המועצה זרק עוד רמז לאזכור של שמה בין מעללי העבר, אבל זו הייתה מארלי, שהייתה לה כמו אמא שניה... "אנחנו יכולות.. לא לדבר על זה? אני שומעת שהמועצה תמיד 'מדברת עלי' ועל גורל שהם לא מוכנים להראות לי, ורק המחשבה הזאת.."
"היי בנות, סיימתן להיום?"
תאליה הסתובבה בלי לחשוב אפילו, וגופה הגיב אוטומטית וסגר את המרחק בין היכן שהן עמדו ובין אביה, שנשען על קיר הזכוכית ליד הדלתות ואסף אותה בחיבוק. זה היה הרגל ילדותי, והיא בחיים לא הייתה נותנת לריידן קוואבר לראות אותה ככה, אבל החיבוק שלו תמיד השתיק את כל הלחשושים.
"אפשר להגיד." מארלי משכה בכתפיה. "מגיע לה לנוח קצת, היא הסתננה למסיבה ממשלתית אתמול."
"אני יודע, עכשיו הגיע הזמן לישון בבית, אמא כבר משגעת לי את הראש שאדרוש לראות אות חיים ממך." אביה צחק.
"קח אותה, אייזיק." מארלי נאנחה. "נעבור על מה שהשתבש שם מחר."
תאליה נשענה אל אחיזתו החלקית של אביה, אבל שלחה במארלי מבט אחד אחרון, חיוך אחד אחרון, השרירים שלה גנחו ממאמץ בעודה מסתובבת, מוכנה לרדת במדרגות באיטיות בעקבות אביה.
"משהו מציק לך, ליה?"
העיר שחלפה על פניהם מחלון האוטו-ללא נהג הפכה לערבוב צבעים מופשט במהירות שבה האוטו נסע, אבל איכשהו, תאליה לא הרגישה מסוחררת כלל.
"תאליה." קולו של אביה הוציא אותה מהטרנס והכריח אותה להסתכל עליו. "משהו מציק לך?"
היא העלתה שוב את החיוך על פניה. "הכל טוב, רק דואגת קצת למקס.. מה יעשו לו בעבר וזה.."
אייזיק שילב ידיים. "את לא יכולה לעבוד עלי, את יודעת."
היא פלטה צחוק עצבני. "אני לא עובדת עליך-"
"אבל יש עוד משהו, משהו שאת לא מספרת לי."
תאליה נענעה בראשה ונאנחה. "צודק, צודק." הוא נשען קדימה, ידו על סנטרו, ועיניו השובבות- שהיא ירשה בבירור- נצצו מעל חיוך רך. "אני כולי אוזן, מותק."
הכתם המטושטש של העיר נראה מזמין מאוד פתאום, תאליה התרכזה בו בעודה מדברת. "אתה יודע למה התחברתי אל מקס? זה לא היה בגלל שפול אנדראז אמר לי ללכת למצעד הגאווה ההוא כי התאריך נרשם בהיסטוריה, או כי המועצה מתלחששת כבר שנים על חיבור גורלי שהם לא מספרים לי עליו כלום..."
"אז, מה בחור עתיק יומין כמוך עושה בעתיד" היא שאלה
הוא הסמיק, וסירב לפגוש בפניה המאופרים, בוהה במקום זאת בחוגגים שעברו אותם בהליכה. "משנה את פני ההיסטוריה של הסוכנות, מסתבר". מקס ענה, מושך בכתפיו.
"המועצה של הסוכנות אצלנו התכוננה לרגע הזה כבר מאתיים שנה כמעט, זה ביג דיל לסגור פרדוקס, אתה יודע." היא קימטה את מצחה, ראשה כאב רק מלחשוב על הפרדוקס שהפגישה הממש לא מקרית שלהם תיצור עכשיו. איך מקס הולך לחזור לסוכנות עם צ'יפ ומחשב עתידני שהולך לשנות את פני ציר הזמן שלהם-
הוא קימט את מצחו באופן דומה. "המכניקה של מסע בזמן עושה לי כאב ראש, בואי לא נדבר על זה."
חמימות של הקלה החלה להפשט בגופה, הפגישה הזאת, שפול אנדראז טען שוב ושוב שהיא הכרחית, גורלית וחייבת לקרות על הצד הטוב ביותר- על פי מארלי. תאליה ציפתה ל.. טוב, היא לא בדיוק הייתה בטוחה למה, אבל לדעת שהוא מבולבל מהנסיבות של הפגישה בדיוק כמוה.. זה הרגיש טוב.
"אין יותר שמח ממני שיצא משהו טוב מהחיבור הזה." אייזיק אמר, ותאליה מצאה את עצמה בהווה שוב. "אני שמח שבינתיים אתם יוצאים להרפתקאות קטנות ביחד, כמו בני נוער רגילים אבל לא בדיוק." קולו דעך מעט בעודו מכחכח בגרונו. הוא קרע את מבטו ממנה אל החלון ואל העיר שצפה סביבם.
תאליה התיישרה, שינוי הטון הזה נשמע מוזר, מלחיץ אפילו. "למה אתה אמר את זה כאילו זה דבר זמני?"
אביה נאנח. "דודה שלך כנראה תהרוג אותי אם היא תדע שסיפרתי לך את זה, אבל הארכיונים- מעורפלים ככל שיהיו.. המועצה חושבת שהמשימה הזאת, תהיה מה שתהיה, הסיבה ששמך מוזכר בארכיונים בכלל- עומדת לקרות. בקרוב מאוד, מקס כנראה יצטרך את עזרתך שם בעבר, והפרדוקס הזה יסגר אחת ולתמיד."
תאליה התכווצה מעט אל תוך המושב. "חבל שהם לא חושבים שזה מידע שצריך לשתף איתי." מלמלה.
"היי, את יודעת מה חוק הברזל של הסוכנות- בלי ספויילרים!" אייזיק צחק קלות, ותאליה הרגישה את בד המושב מרחש כשהוא התקרב אליה ואחז בה קרוב. "אירועים היסטורים, משפחתיים או לא, צריכים לקרות בצורה אורגנית, אם תדעי בדיוק מה הולך לקרות, זה יוציא את כל הכיף שבבחירה." הוא אמר בשקט, ותאליה הרימה אליו מבט שוב.
"אז כן, השם שלך מופיע באיזה מחשב עתיק עם אזהרה מהעבר- בגלל שהחבר הכי טוב שלך גר בעבר- אבל תגידי לי את: אם מקס היה משתגר לכאן עכשיו, מספר לך על בעיה שצצה בעבר ושהוא צריך שתבואי איתו. היית באה?"
"בלי להסס."
חיוכו של אביה התרחב. "את רואה? את היית באה. לא כי את יודעת עכשיו שהמשימה שלך קרובה, אלא כי זה מקס, וכי הוא צריך אותך. לכן זה לא משנה אם המועצה תחליט לספר לך על זה- את תהיי שם כי את רוצה, ואני אהיה כאן, גאה כמו טווס."
היא נשענה עמוק יותר אל תוך החיבוק שלו, והאוטו-ללא-נהג נעצר מול הבניין שלהם ברובע שהיה פעם הארלם. "בואי, אמא אופה כשהיא לחוצה בגלל אחת המשימות שלך, ואני לא יכול לאכול הכל לבד."
הם יצאו מהאוטו ונכנסו לבניין. בעודה נשענת על גב מעלית הזכוכית הדוממת, תאליה נתנה לעצמה להטמע בזיכרון:
"אז.. זה מצעד גאווה?" מקס בהה בים הצועדים בהשתאות.
היא גיחכה. "לא יוצא הרבה מהחור שאתה גר בו, מה? כן, למרות שהייתי בטוחה שיש לכם מצעדי גאווה גם בקנטאקי."
"אני מוירג'יניה המערבית."
תאליה משכה בכתפיה. "נו באמת, אתה לא עד כדי כך אטום- אפילו בתחילת המאה העשרים ואחת יש חגיגות גאווה."
"אף פעם לא הייתי באחת- אבל אני לא הומופוב! אני כן מכיר אחד, הוא עובד בסוכנות שלנו ו.." הוא גמגם, ושלח אליה חיוך מסמא, כאילו זה אמור להמם אותה. "הוא זה שהציע שאני אתלבש ככה- הוא קלע בול?"
תאליה הפנתה מבט לצועדים שזרמו סביבם: בין כל הבדים הצבעוניים הסינטטים, הבד הנושם של החולצה הרופפת הלבנה התנופף קלות ברוח. והשיער שלו הוצמד בתלתלים לראשו במשהו דביק שהיא לא הייתה בטוחה מהו. "לאף אחד לא אכפת איך אתה נראה באמת ביום הזה- בוא!" היא משכה אותו אל קדמת המצעד, והוא לא התנגד.
המעלית הגיעה לעד שלה, ותאליה מצאה את עצמה נצמדת אל אביה בעודו מוביל אותה אל דלת הדירה שלהם.
כל מחשבה על מקס ועל גורל נשכחה מראשה כאימה נדחקה בדלת ועטפה אותה בחיבוק המוכר שלה.