זה לא היה יכול להיות.
קייט דילגה במדרגות שתיים שתיים, הנחיתה על רצפת הסלון הקרה כאבה, אבל לא היה לה אכפת, היא הייתה חייבת לצאת, לפני שהם ינסו לעמת אותה עם האמת מחרידה שוב-
הדמעות שרפו, קייט הרגישה את היבבה נבנית עמוק מבטנה, היא דחקה בגופה אל דלת המרפסת ודחפה אותה בכל כוחה. היא מעדה, וזוג ידים עצר בעדה מליפול.
זה לא יכול להיות.
"הכל טוב?" אפילו באבלה, תאליה עדיין הסתכלה עליה במבט דואג וחם.
"לגמרי." קייט עקצה.
תאליה לא התרגשה מהטון. "בואי נצא."
היא לא השאירה לה הרבה ברירות. קייט דילגה החוצה, תאליה הסתובבה לסגור את דלת הזכוכית ודרכה קייט הצליחה לראות את אבי- את לוקאס ושרליז יורדים ברגלים כבדות אל הסלון.
היא התכווצה,, ותאליה שמה לב: היא טרקה את דלת הזכוכית מהר והרימה אותה אל הדשא.
חזה של קייט לא הרפה, והיבבה נדחקה קדימה אל גרונה, העולם התנודד. "היי, היי, שבי- בואי נשב." קולה הרך של תאליה בקושי חדר את נשימותיה המהירות, גופה הנוקשה סירב לציית, אבל תאליה הצליחה להושיב אותה על הדשא היבש. "תסתכלי עלי.." תאליה ביקשה, נושכת את שפתיה היא מלמלה משהו.
קייט ניסתה לענות לה אבל גרונה התיבש. "תוציאי, תוציאי את הכעס הזה, אני יכוה להרגיש שאת רוצה.." ידיה המגוננות של תאליה נאחזו בכתפיה, ונאבקו לקרב את קייט אליה.
הבזק פניו של לוקאס שבור הלב ממקודם- היא בקושי הצליחה לזהות אותו- שבר אותה. במאמץ אדיר קייט פלטה יפחה כואבת, מלווה בקללה חריפה.
אחיזתה של תאליה התהדקה. הסכר נפרץ ונשימותיה הפכו רדודות. "תסתכלי על הדשא- באיזה צבע הוא?" קולה של תאליה נותר אוהד.
"צהוב, קצת ירוק." קייט פלטה בקול חנוק, איפשהו בירכתי מוחה היא זיהתה את השיטה, אבל נשימותיה סירבו להרגע. "אוקיי, מה צבע הכפפות שלי?"
קייט השפילה מבט אל ידיה של תאליה הנעוצות בכתפיה, כפפות העור של תאליה שהפכו לסימן ההיכר שלה הרגישה חמות על עור כתפיה החשוף. קייט בלעה רוק. "שחור."
תאליה המהמה לאישור. "יופי, מעולה." עיניה הכהות הראו שוב ניצן של אור חיוך שכבה מאז כשחזרו מהעתיד. "את רואה את הגדר? איזה צבע היא?"
הגדר של שכניהם הייתה סממן ילדות, חבוטה אבל עומדת. קייט הרגישה את נשימותיה מאיטת. "לבן- שצריך לשטוף דחוף."
תאליה צחקקה. "לגמרי, עכשיו שאלה אחרונה: כמה כיסאות יש לכם במרפסת?"
קייט הסיטה מבט אל המרפסת המוצלת, נושמת נשימה מלאה בפעם הראשונה. "ארבעה." בלעה רוק שוב.
ידיה של תאליה נכרכו סביבה לחיבוק, שהרגיע את הרעדים האחרונים, קייט נמסה אל זרועותיה והסכר פרץ. היא פלטה סדרה של יבבות יבשות. "משהו קרה- משהו שאבא שלך סיפר-"
רק המחשבה על לוקאס כאביה גרמה לה ליבב חזק יותר. תאליה נצמדה קרוב יותר. כשנרגעה, קייט עצרה את החיבוק והסיטה את שיערה הפרוע מפניה, היא הושיטה את ידה לפנים. "מה את רואה?"
תאליה פערה את פיה ל'או' שהיה יכול להיות מצחיק אלמלא הסיטואציה.
"הוא שיקר לי- במשך- במשך שנים!" גמגמה קייט, אגרופיה קפוצים.
"איך זה קרה בכלל? מי.." תאליה כיווצה גבות.
קייט משכה באפה. "דמיאן קוואבר- הפיליה של א- של לוקאס." תיקנה.
תאליה עיקמה גבות ולא אמרה דבר, הן העיפו מבט אל דלת המרפסת השקופה, קווי דמותם של לוקאס ושרליז עמדו בצידם לדלת, ותאליה סוככה על קייט בגופה. "אני לא מאמינה שהוא העיז להסתיר את זה ממך כל כך הרבה זמן.." סיננה.
קייט לא אמרה דבר. גופה הנוקשה נמס חזק יותר אל כתפה של תאליה. המגע שחרר מעט את הכאב בחזה.
"ושרליז..." תאליה השתנקה. "היא אימא של דמיאן הזה, לא?"
קייט הנהנה. תאליה פלטה צחוק מאולץ. "רגע, זה אומר שהיא סבתא שלך?"
ההבנה נשמעה כה אבסורדית, קייט פלטה צחוק לא רצוני משל עצמה.
היא הרימה מבט מהחיבוק אל שני האנשים שתמיד דחפו אותה ועמדו לצידה, לימדו אותה לירות באקדח...
שיקרו לה במשך שבע עשרה שנים.
"מה אני הולכת להגיד להם כשנצטרך להיכנס?" לחשה.
תאליה שחררה אותה, מעיפה מבט אל לוקאס ושרליז. "אנחנו יכולות להישאר כאן, ולא לדבר."
קייט העריכה את המחווה, היא נאנחה. "אני לא יכולה להימנע מהם לנצח-"
"בינתיים, הם לא שווים את המילים שלך." אמרה תאליה, קולה נוקשה פתאום. "הם שרנים, ואת צריכה לקחת את האמת ולעכל אותה." יחד הן העיפו מבט למעלה, אל חלון החדר של מקס, "ואת לא צריכה את שני אלה כדי לעשות את זה."
קייט שחררה עוד נשימה, מרגישה את התשישות שוקעת שוב אל שריריה. "את צודקת."
תאליה חייכה, חיוך כה חולף בימים האחרונים, הוא האיר את פניה באור השמש. "והיי, אני כאן לעזור לך אם את צריכה אותי."
"תודה." קייט מלמלה, לחייה לוהטות. תאליה עזרה לה לקום, ושתיהן ראו את פאריש מדלג למטה אל הסלון, מחווה בהתרגשות לראש המדרגות.
קייט עצרה את נשימתה, ותאליה פלטה צחקוק עדין: מקס עמד בראש המדרגות ונופף. הוא עדיין נראה חיוור, אבל לחיו עדיין היו ורודות מספיק להראות שהוא עומד על רגליו. החיוך המבויש שהוא שלח אל פאריש היה כל כך מעודד..
מקס לא היה אחיה, לא בדם, כך נראה, אבל קייט לא הייתה יכולה להתכחש להקלה שגאתה בה, ולשנים הארוכות שהסתודדו יחד מול סוד המשפחות..
איך היא יכולה להנחית עליו משהו כזה? עכשיו? קייט הזדקפה, בטוחה בדעתה.
"תאליה.."
"כן?"
"אני מעדיפה..לא לספר למקס כרגע, את יכולה לשמור-"
תאליה לא היססה. "ברור, הכל בזמנך."
כתפיה של קיייט צנחו בהקלה רגעית. מקס זיהה אותן מעבר לדלת ונופף להן.
לאט לאט, קייט הרימה את סנטרה וצעדה בכבדות אל תוך הבית.