נראה טוב

ידו של מקס רעדה רק מעט כשדחף את דלת אולם התלבושות.

פאריש מיד הזדקף, כאילו ידע מראש מי נכנס. פניו אורו. "היי, מזל טוב!" 

מקס משך בכתפיו. "תודה, המסיבה הייתה בשבוע שעבר, אבל חוקים אלה חוקים, ובית ספר מגיע לפני הכל." הוא עיקם את פרצופו. "אבא שלי היה מאוד ברור לגבי זה."

פאריש חיך קלוות. "ראיתי את ההשבעות שלך מלמעלה, נראה די מביך לעלות לבמה ולקבל את המכתב ככה מול עשרות אנשים."

למען האמת, זה לא היה כזה נורא: "זה לא יותר גרוע ממשהו נגיד כמו הבת מצווה של זואי- זה פשוט.. טקס מעבר."

פאריש נאנח. "כן, גם לי היו מימ הולדת עם כל החברים העשירים של ההורים שלי- אבל לפחות המסיבות שלי לא באות עם עבודת קבע."

"היי, לא הייתי מחליף את המשימה הזאת בשום עבודת חצי משרה בדיירי קווין."

"אפילו לו בשביל גלידת בלירד בחינם?"

מקס צחקק קלות. כמה קל היה עבור פאריש להפיג את המתח שעוד מתח את כתפיו הנוקשות. פאריש עיקף את השולחן ומחא כף. "אז- לאן אני שולח אותך לארבע השנים הקרובות? תגיד לי שזה מקום מגניב כמו תור הזהב של הפיראטים- או רומא!" הוא העיז להתקרב מעט, וליבו הכבר הולם של מקס הלם חזק יותר- למה? 

פאריש המשיך. "אתה תיראה מצויין- לא משנה לאן ישלחו אותך. כל עוד תזכור לחזור מידי פעם."

האופן שבו הוא אמר את זה היה נחמד באופן מחשיד. מקס צמצם עיניים. "אני לא הולך להיות סוכן שטח- לא כל בני המשפחה חייבים."

"אז מה אתה עושה בעצם?"

"אני נוסע לאן שנצריכים אותי." מקס משך בכתפיו, עדיין חושב על יעד המשימה ה.. משונה שמייקל הטיל עליו. 

נדמה היה שלפאריש אפילו הוקל, הוא פלט אנחה קצרה וצחקוק. "נו, טוב, נשמע כמו דיל מצויין- לאן הם שולחים אותך במשימ הראשונה הזאת?"

מקס הכריח את התאריך לצאת החוצה משפתיו, עדיין לא מסוגל לעכל, יש פעמים בהן הגורל חזק יותר מהכוחות שלנו, רגעים בהם אנחנו חייבים לשבור חוקים כדי שההיסטוריה תמשיך להתקיים כסדרה. מייקל אמר לו לפני שנכנס לכאן. הוא התאפס על עצמו והרים את סנטרו. "העשרים ביוני, 2219."

פאריש קימט את מצחו. "זה.. אפשרי בכלל? לנסוע לעתיד?"

"תאוריה אומרת שכן." מקס לא כל כך הקשיב כשמייקל הסביר את ההגיון מאחורי המשימה הזאת- הוא רק ידע שזה נקודת מפגש גורלית. "להבנתי- משהו בגלל שאנחנו יכולים לחזור מהעבר חזרה- אומר גם שתאורטית אנחנו יכולים גם לסוע לעתיד.. תראה, אני לא אחותי, כל הבלבולי מוח בלבולי זמן- אני לא מבין בזה." נחר מקס. 

פאריש הניח את סנטרו בכפו, עיניו הצטמצמו בכיוון מחסן התלבושות. "אני תוהה איך האופנה בעוד כ200 שנה יכלה להיראות. יש אירוע מיוחד שאתה צריך להגיע אליו או שזו רק נסיעות מבחן- תוכיח שזה אפשרי ותחזור?"

לחיו של מקס התלהטו. מייקל כבר ניסה את המסע בעצמו, ואמר שמקס צריך להיפג עם מישהו או מישהי מהסוכנות העתידנית במקום נטרלי ועמוס, כמו.. "מצעד הגאווה שלהם." פלט מקס. "אני- אני אמור להיות בחגיגות.. שלהם.. ולפגוש שם מישהי. אז אם אתה יכול- אתה יודע, להפוך אותי.. לאחד מכם."

האופן שבו עיניו של פאריש הצטננו גרם לליבו של מקס לצנוח. "אה, הבנתי." אמר בקרירות.

"לא! לא התכוונתי להעליב או לצאת-" מקס גמגם, לחיו התחממו עוד יותר רק מהמבט החודר שפאריש שלח בו. "מייקל אמר שתוכל לעזור לי.. ובגלל זאני לא מכיר את ה.. האופנות של איך מתלבשים לזה.."

"אתה יכול ללבוש מה שאתה רוצה." אמר פאריש, קולו זהיר. "בתור אחראי התלבושות, מן הסתם שתבוא אלי- ואני אתייחס לזה כמו כל משימה." הוא פסע כמה צעדים בכיוון המחסן- ואז התחרט. "אני אשאיל לך משהו שלי- לא צעקני או משהו, פשוט מבד טוב ומחמיא. נשים לך קצת ספריי בשיער כדי לעצב את ה.." הוא נפנף בידיו במעגלים בכיוון ראשו של מקס, שפתיו הדוקות בבוז. "זה." 

העלבון גרם ללחיו להתחמם עוד יותר.

"חכה פה, אני כבר חוזר." פאריש נתן בו מבט אחד אחרון ונעלם אל תוך חדר קטן בכניסה למחסן התלבושות. הוא חזר אחרי שתי דקות כשעל זרועו ג'ינס וחולצה.

לפחות זה לא היה משהו צעקני: החולצה הייתה מכופתרת ולבנה, "הנה, החולצה כנראה תהיה צמודה בגלל שיש לך יותר מסת שריר- אבל על זה אנחנו מנסים ללכת."

מקס נשך שפתיים ובלע את התלונות שאיימו לעלות. "הג'ינס גם ככה גדולים עלי מאוד- אז עליך הם ישבו מעולה." הוא הגיש למקס את הבגדים. "יש חדרים קטנים עם וילונות מאחורי השולחנות."

אסיר תודה, מקס זינק בכיוונם. ליבו הלם בעודו מסיר את הבגדים שלו ודוחק את הכפתורים בחולצה של פאריש להיסגר. רק חצי מהם נסגרו לפני שהו ויתר ונאנח. כנראה שהחוגגים יאהבו את זה, אפילו בעתיד.

"אוקיי, איך אני נראה?" הוא פרש שתי ידיים- בקושי רב- בעודו פוסע חזרה אל הבמה במרכז האולם. פאריש הסתובב, מביט בו לרגע בעינים פעורות וחיוך מבויש וחמוד. "אוקיי, רק כמה ליטושים אחרונים.."

"בלי איפור מוגזם- בבקשה." מקס פלט, לחיו להטו. 

פאריש גלגל עיניים במקום להיראות נעלב. "לא, עם ריסים כהים ועבים כמו שלך אתה לא צריך שום דבר- למרות שאם אני אתחום את העיניים שלך בשחור.." הוא הרהר. מקס התקשח רק מעט, לזכותו. פאריש צחק. "תרגע- אני רק הולך לעשות משהו עם ה...שיח הזה." הוא עיקם את אפו בעודו משפשף בכיווון שיערו של מקס. "ברצינות, אתה בכלל מטפל בשיער שלך? יש לו פוטנציאל להיות מהמם!"

"היי, אני חופף כל יום!" התגונן מקס.

פאריש צקצק בלשונו בעודו ניגש אל פער ארונות שעמדו מאחורי שולחנות התפירה, מקס מעולם לא שם לב אליהם לפני כן. פאריש חזר עם פחית של משהו שהריח כמו דלק ומטהר אוויר- "מה זה?" מקס סוכך על אפו. פאריש נחר בבוז, "אוי נו, אתה חיי כל החיים שלך עם שחקנית תיאטרון חובבנית ולא יודע איך נרה ספריי לשיער?"

"ספריי לשיער לא מריח ככה.."

"ספריי טוב כן." חיוכו עטור הניצחון של פאריש גרם למקס להרפות את שירי כתפיו. פאריש דחף אותו לישיבה. "אל תזוז."

מקס ישב כשידיו מקופלות בחיקו וליבו הולם: אחרי הכל, מייקל אמר של..דבר הזה שהוא אמור להביא אמורות להיות השלכות מדהימות- אפילו לשנות את פני הסוכנות כולה..

הוא היה אסיר תודה לקבל את המשימה- עוד יותר, כשראה כמה העובדה הזאת הרתיחה את ג'ונאס, אבל זו בכל זאת הייתה משימה עצומת גורל.. 

אסור לו לפשל.

מקס עצם עינים עוד יותר בכוח והתרכז בריח הנורא של הספריי ובתנועות הידים החלקות של פאריש ששלחו צמרמורת קלה במורד גבו. 

"אוקיי, סיימנו." פאריש נאנח והתיישב לצידו. "אתה יכול ל- היי, הכל בסדר?"

מקס מצמץ עד שהחדר הפסיק להסתובב. "כן- כן למה?"

"זה בסדר להיות לחוץ לפני הפרויקט הראשון שלך- אני הייתי." אמר פאריש ברוך. "הסיבה היחידה שלא ראית את זה עלי היא שהכרחתי את עצמי לנשום, ולעשות צעד אחר צעד."

צעד אחר צעד. חזר מקס בראשו על המילים. "תודה." מלמל ואז נעמד. עיניו הכהות של פאריש עוד בחנו כל סיב בגופו. "אז.. איך אני נראה? יש לך איזו מראה איפשהו?"

"יש, אבל אני צריך להביא אותה מהחדר- ואני לא יודע אם יש לך הרבה זמן לבזבז לפני החזרה שלך."

מקס היסס, אבל משהו באופן שבו החיוך חזר להפציע בפניו של פאריש- מאיר את עיניו לתחיה, השרה עליו ביטחון ולו במיקצת. "סמוך עלי," אמר פאריש. "אתה נראה טוב."