"זה נראה חמור במיוחד."
פאריש עיווה את פניו והסתובב חזרה אל המעלית. מילותיה של זואי לא גילו לו דבר חדש, אבל בערפל האי ודאות והלחץ שגאה בו, הייתה לו הרגשה שזואי אמרה את זה רק כדי למלא את חלל השתיקה.
תאליה, ממקומה על מיטת המרפאה, גנחה. "הכוויה הקטנה הזאת? לא, זה שום דבר." היא ניסתה לגחך, אבל לא היה אפשר לטעות באופן שבו פניה שטופות הזיעה התכווצו אחרי משפט אחד.
"משהו קרה, משהו בטוח קרה." לסתו של פאריש נחשקה.
"כמו מה?" שאלה זואי."כספת השיקויים לא רחוקה."
"צריך.. לעבור בדרך בין תאי האסירים." תאליה מלמלה, לוחצת מגבת רטובה חדשה אל בטנה.
"אבל האסירים נעולים וישנים בתאים שלהם." טענה זואי, פניה העדינות מכווצות בעודה חושבת.
מבטו הצטלב בזה של תאליה, כאילו התשובה הכתה בהם יחד בו זמנית: "אלא אם כן הם לא."
עיניה הפעורות של זואי עברו בין שניהם, "אבל.. איך יקרה מצב בו הם השתחררו? יש שלט רחוק מיוחד שמשתמשים בו לניקוי והעברה כשצריך, אבל הוא נעול במשרד של מייקל."
הרעיןו הכה בו כמו מכת ברק. הוא פנה לכיוון הדלת. הוא הבטיח למקס שלא יתערב, אבל הוא גם הבטיח לקרוא למייקל אם מקס לא חזר תוך חמש דקות. הוא כבר יצא אל הלובי כשזואי קראה אחריו. "לאן אתה הולך?!"
"לבדוק משהו, תשמרי עליה."
פאריש הסתובב מספיק כדי לפגוש במבטה של תאליה, שהפך צלול יותר ונחוש יותר משהיה בעשר הדקות האחרונות. היא הנהנה. "לך,"
פאריש חצה את הלובי החשוך בריצה, והאט ר כאשר התקרב אל המסדרון בו עמדו שתי דלתות העץ שמעולם לא העז לחצות. אצבעותיו קפאו מעל הידית. מה אני עושה?! תהה. הוא נשך את שפתו חזק, נאכל מבפנים.
חיפוש כזה יכול לעלות לו בעבודה הזאת, בזכרונות האלה, האם זה באמת היה שווה את זה?
כך או כך, אתה הבטחת למקס. הקול הדהד במחשבותיו. אצבעותיו נסגרו על הידית, פאריש נשם עמוק והתכונן להועת החרטוט של חייו-
"פאריש, אתה מחפש אותי?"
קול הבריטון הצרוד מעט של מייקל כמעט הקפיץ את ליבו, כמו גם קומתו. פאריש הסתובב, ומצא כי עיניו הכחולות של מייקל- לא רכות כמו של מקס, קרות וענייניות כמו של בנו הפוץ הבלתי נסבל- סרקו אותו מכף רגל ועד ראש. פאריש תחב את ידיו מאחורי גבו וניסה להזדקף. "אפשר להגיד שכן, מר אנדראז." פתח. "מקס, קייט ותאליה חזרו ממשימה של תיקון סדק ונתקלו בפולשת הנוסעת בזמן. תאליה זקוקה לטיפול רפואי וקייט ומקס הלכו להשיג לה שיקוי- אבל זה לוקח הרבה יותר מידי זמן.."
מייקל המשיך לבהות בו בעניינות. גבה אחת זקורה.
םאריש חשק שינים. "אדוני, להבנתי, הדרך לחדר השיקויים עוברת ליד אסיריה הבטחוניים של הסוכנות, אם יש איזשהו עיכוב, הוא חייב להיות קשור אליהם. אני יודע שיש שלט-"
"איך אתה יודע?" קטע אותו מייקל.
"זואי נמצאת כרגע עם תאליה, היא אמרה שיש כזה."
פניו של מייקל התרככו מעט כשהנהן, מרוצה. "היא צודקת, אבל השלט נעול בכספת במשרד שלי-" הבעת פניו נמחקה באחת, "יש רק דרך אחת לגלות." הוסיף פאריש.
מייקל דחף את הדלתות בכוח ומיהר פנימה. פאריש לא חיכה להזמנה ונכנס אחריו.
המשרד של יו"ר הסוכנות היה החדר הכי מעוטר בסוכנות כולה, פאריש סקר בעניין את מגדלי הכונניו העתיקים, השטיח הרך והדיוקן שצללים רחשו על פניו. מייקל כרע לצד השולחן, לסתו חשוקה. "אני הולך לשתות קפה לחמש דקות.." נאנח.
פאריש התקרב בהיסוס. נראה שבשולחן הכתיבה העתיק הייתה מגירה סודית, אבל היא הייתה פתוחה לכדי סרק. מייקל קילל ואז טרק אותה. "המגירה ריקה." קולו היה כבד. "אני חייב ללכת להשיג את ויקטור, עכשיו, בינתיים רוץ אל זואי ותוודא איתה שיש לה שיקוי שיועיל בלכנוס אותם במקומם."
פאריש היסס רק לשניה. "מהר!" נהם מייקל.
פאריש הסתובב ורץ.
הכאב היה נורא יותר מכל דבר שהרגישה אי פעם- וזה כלל את הפעם ההיא כשהיא התקרבה מידי למגיני הליקסליום במגרש האימונים וחטפה זרם חשמלי.
תאליה הדביקה את חיוכה הרגיל מעל הכאב. "אז, את חושבת שמייקל שחרר אותם?"
זואי נראתה מזועזעת רק מעצם המחשבה. "כמובן שלא! למה שהוא יסכן את המוניטין שלו כיושב הראש עם תעלל שכזה?!"
תאליה משכה בכתפיה, ונרעדה קלות ממדקרת הכאב שבאה בעקבות כך. "אולי הוא מבצע תץרגיל עירנות. אחרי מה שנינה עשתה- כל הסוכנים בכל הזמנים צריכים תרגול דחוף איך להתמודד עם אסירים נמלטים." עצם שמה של נינה גרם לה לחרוק שיניים, ולא מכאב. אני אמצא אותך. הבטיחה.
זואי הטתה את ראשה, מבטה סקרני. תאליה עצמה את עיניה והתכוננה לשאלה שממנה התחמקה כבר יומיים-
אבל זואי לא דחקה בה, ועצם נוכחותה השרה על תאליה חמיות מהסוג הטוב.
כאילו הרגישה את הסערה המתחוללת בתוכה, זואי לחצה על ידה קלות. "מה שקרה ומה שלא, אני בטוחה שמקס וקייט יהיו בסדר."
נראה היה שהיא הכוונה להגיד עוד, אבל באותו הרגע פאריש פרץ אל המרפאה, קצר נשימה. "זואי בבקשה תגידי לי שלקחת שיקוי ביומיים האחרונים."
זואי קמה. "טלקינזיס, למה?"
"רוצי עכשיו! מייקל הולך להביא את ויקטור."
זואי לא היססה, היא הייתה מהירה יותר לפעול ממה שתאליה חשבה כשראתה אותה לראשונה. פאריש תפס את מקומה. "מה קורה? השלט לא שם? האסירים באמת.."
"כל מה שאנחנו יודעים זה שהשלט לא במקום הרגי שלו- ושכל אחד היה יכול לקחת אותו כי מייקל הלך לחמש דקות.." פאריש עדיין היה עסוק בלהשיב לעצמו את הנשימה, תאליה כיווצה את עיניה שוב להימנע מעוד גל כאב. העולם שב וצף מול עיניה, מטושטש.
"טוב.. זה חתיכת בלגן להתעסק בו בשתיים בלילה." תאליה גנחה וסובבה את ראשה אל פאריש שמוט הכתפיים. "לך ולמקס הייתה שיחה טובה לפחות?"
פאריש הזדקף באחת. "איך ידעת-"
שפתיה התעקלו בחיוך, אבל היא לא אמרה דבר.