14 ביולי, 1940
לא היה שום דבר לחגוג היום, במיוחד לא אחרי העצרת הכושלת מול הגראנד פאלאיי והשלט הנורא שהתנוסס עליו.
שרליז קוואבר טרקה את הבריח על החלון המעופש, עם קצת יותר מידי כוח ממה שהיה נחוץ. הדירה הקטנה שלהן ברובע השביעי הייתה שלהן מזה כמעט מאה ועשרים שנה, היא הייתה צפופה מידי לשלושתם, אבל עכשיו הדירה הייתה שוממת וריקה, חלל עצום ששרליז לא ידעה מה לעשות איתו.
באופן אינסטנקטיבי ידה נשלחה אל השרשרת שלצאוורה, היא תפסה רק אוויר. התזכורת גרמה למדקרת של פאניקה קלה ואז- הקלה אדירה. אנחנו נחזיר אותה כשנוכל, כשאני אחזור אליך. זו הייתה הבטחה, שמילאה את ליבה בחום, הבטחה שהשאירה את שרליז עומדת איתנה גם כשהפצצות נפלו סביבן, גם כשהיא וז'אן הקשיבו להרכזת הכניעה ברדיו, מצופפות במרתף עם עוד חמש משפחות.
באותו יום שהגרמנים צעדו מתחת לחלונן, ז'אן נעלמה. שרליז לא הרשתה לעצמה לתהות לאן היא הלכה: היא ידעה ללא ספק שהעלמה מאורליאן תמצא דרך לשחרר שוב את העיר והמולדת שלה, וביום הזה, שרליז תתייצב לצידה.
כרגע, היום הזה נראה רחוק מתמיד. פעמוני קתרדלת נוטרדאם צלצלו תשע פעמים כדי להזכיר לכל תושבי העיר שהעוצר התחיל רשמית, שרליז עדיין הצליחה להרגיש את שאריות הקסם של טיוקאליון מהדהדים בכל צלצול. אותו הצלצול ששלח אותה להמרות את פי כל בני משפחתה.
יום אחד. נשבעה. יום אחד אני אשתמש בהם, כשיגיע הרגע המושלם לתקוף חזרה.
בינתיים, ארסנל של אפילו שיקוי אחד יספיק, בהנחה שהם יצליחו לשכנע את יושב הראש של הסוכנות לספק להם כמה. שרליז הכירה את סבסטיאן טוב מדי, הוא היה דם מדמה, אחרי הכל.
אבל הוא בקושי התאושש מהמלחמה הקודמת. שרליז עצמה ראתה את השינוי שהבוץ והדם בשוחות של ורדאן נתן בו, היא ידעה מה הוא איבד- לקות שהוא יסכים לזרוק את עצמו ואת הסוכנים שלו אל תוך התופת שוב כשאמריקה לא הראתה שום רצון להתערב...
זה היה אכזרי, אבל איזו עוד דרך הייתה להם? זה היה עניין של להשיג כמה שיותר אמצעים ולקוות שענפי המשפחות שישבו בגרמניה לא נסחפו אחרי זרם השנאה.
שרליז הדליקה נר יקר מפז והתחילה לכתוב שני מכתבים:
אחי היקר
הגרמנים הגיעו גם אלינו.
אני מקווה שעוד נשארת באמריקה הזוהרת והבטוחה. במקום לרוץ חזרה אל המולדת הצולעת והשחורה שלך, שנלחמת בשיניים. אין לך מה לחפש שם. אני יכולה לדמיין את הפנים שלך כשהחדשות הגיעו, עם הגבות הכווצות לא מדאגה, אלא פשוט כי אתה מסוגל כבר לדמיין איך ז'אן ואני נהפכות למטרד חברתי עיקש עבור שובינו.
אל תהיה מגוחך... כתמי הדיו שהכתימו את הניר לצד השורה נראו כמעט כמו פרצוף מחייך.
אני מסתדרת, יש הרבה מחסור בדברים יקרי ערך אבל אולי אוכל למכור כמה ירושות משפחתיות כדי להתאושש, הקופונים האלה באמת מוציאים אותי מדעתי, ומזג האוויר? בכלל מתאים למצב הרוח שלי.
תמסור לסבסטיאן את כל אהבתי, ותשארו בטוחים, שניכם.
אם הכרובים ירשו, אשמח שתשלחו לי חבילה, אשתדל לעדכן.
אפילו כיבוש צבאי לא ירתיע את משפחת קוואבר.
שלך תמיד,
שרלוט.
המכתב נראה לה סתמי מידי, אבל האפשרות שאיזשהו קצין פוץ שלמד באוניברסיטת פריז יקרא את המכתב הזה הייתה מבעיתה מספיק.
ידיה רעדו מעט כשהוציאה חתיכת נייר משומש ומכוסה דיו שהיא לא הצליחה להיפטר ממנו, שרליז כתבה מכתב שני:
מא שרי,
עברתי ליד השלט הארור שוב, וחשבתי עליך, היריקה שלך לפחות הייתה פוגעת בקצינים הארורים שעמדו שם.
אני יודעת שעזבת מסיבה טובה, כדי להגן על הסוד שלנו, אבל זה חג הבסטיליה הראשון בלעדיך מזה מאה שנה, יותר, ואני כועסת ונואשת יותר מתמיד. רק הזיכרנות מארחים לי לחברה, זכרונות של האצבעות שלי בשיער הכהה שלך, שפתייך על שלי.. הצחוק שלך והדיאלקט הכפרי הזה שאמר לי בשנה שעברה שהכל יהיה בסדר.
שום דבר לא בסדר.
האם זה אנוכי מצידי לשלוח אותך להתחנן אל סבסטיאן? הוא הנכד שלנו, הוא לחם לצידך ואני הייתי שם לטפל בשניכם וזו הייתה התקופה המרה ביותר בכל חיי האלמוות שלי, אבל אני לא יכולה לראות עוד טוראי מלגלג ברחוב, או לשמוע אותם מברכים אחד את השני בהצדעה המטופשת שלהם...
אני יודעת מה אנוכי: לרצת אותך כאן לידי, כשהכישורים שלך יהיו כל כך שימושיים בחוץ, במלחמה הזאת. אבל אני מבטיחה לא לסכן את עצמי יותר מידי אם ההבטחה הזו תהיה דו צדדית, ואולי עוד ניפגש בקרב על שחרור פריז. אני יכולה לדמיין זאת: בשנה הבאה, עם אקדחים בוערים ואני מתעלת את שאריות טיאוקליון אל מתקפה בוערת אחת.. כמו בימים הישנים והטובים, לא?
נתראה שם, עד אז, שרי, אני אחכה לך פה.
פור טוז'ור.
שרליז.
היא לא חתמה את המכתב ב"אני אוהבת אותך", כי פור טוז'ור, לנצח, היה כל הצהרות האהבה ששרליז לא הייתה יכולה לומר.
שרליז כבתה את הנר וקמה, מוכנה ללכת לישון ולשים את היום הנורא הזה מאחוריה, כשהבזק אזמרגד האיר את הסלון החשוך.
היא מצמצה: אפילו בחושך היא יכלה לזהות את הגוף החסון ורב הקומה, את שיערו המסורק לאחור ואת מתאר פניו האוטומות, החלולות. אור ורוד עמום פקע מבין כף ידו היחידה, הקפוצה לאגרוף.
"סבסטיאן." שרליז התנשמה.
"שלום, מאמן." מדקרת אבל עברה בה למשמע הכינוי. "הבאתי לך מתנה." השנים באמריקה ליטשו את המבטא שלו, עכשיו הוא נשמע כמו תייר כשדיבר אליה בצרפתית.
שרליז העיפה מבט אל החלון הסגור. "אני יכולה לחבק אותך?" שאלה.
סבסטיאן הנהן, ושרליז כרכה שתי זרועות סביבו עד שהרגישה את כתפיו מפסיקות לרעוד. "מה הבאת לי?" לחשה. הם נותרו קרובים, סבסטיאן פתח את ידו הקפוצה מספיק כדי שתוכל לראות את הבקבוקון, זוהר בצבע ורוד פנינה עמום. "שיקוי בלתי נראות, אין טוב ממנו לחברת מחתרת עתידנית."
"אתה מגזים, שום דבר עוד לא מאורגן עדיין." נשפה בבוז.
"אולי, אבל הוא מצוין לצרכים שלך ושל ז'אן." סבסטיאן משך בכתפיו, מעט חיים חזרו אל פניו החיוורות כשחייך. "זה מספק אותך? העובדה שבזבזתי שיקוי טלפורטציה כדי לשחק בשליח דואר?"
שרליז נתנה בו מבט חודר, היא הרימה את שני המכתבים מהשולחן. "אם תעביר הלאה את המכתבים האלה, הם יפסיקו להציק לך."
סבסטיאן צמצם את עיניו, הוא קרא את שני הנמענים ואז תחב את המכתבים לכיס פנימי בבלייזר שלו. "ייופי, יש להם מלחמה להתעסק בה- ואני יכול להבטיח לך שעשרות סוכנים מהעתיד כבר יצרו איתנו קשר-" היא פצתה את פיה לשאול, אבל סבסטיאן הקדים אותה. "-אני אעביר את הרשימה כשהיא תהיה רלוונטית.. לאזור פה." הבטיח.
שרליז הביטה בפניו, הוא ירש את העיניים שלה, את האופן שבו הם בחנו כל אדם וחפץ בסקרנות טבעית. הבעתו התרככה. "אני יודע שאת רוצה לשאול, קדימה." דחק בה קלות.
שרליז היססה, אצבעותיה ריחפו מעל רוח השרשרת שכבר לא הייתה ברשותה. "איך הלן?"
באור העמום של השיקוי שרליז ראתה איך נכדה גלגל עינים. "היא בסדר, הולכת לקבל משימה מהארי וואלוויט, לפעמים אני שוכח כמה בלתי נסבלות אתן יכולות להיות כשאתן לא אחת ליד השניה."
"ככה זו אהבה." שרליז משכה בכתפיה ולקחה את השיקוי מידו. סבסטיאן עיווה את פניו לרגע, נזכר ללא ספק..
"איזה סוג משימה?" שרליז דרשה לדעת, ממהרת להוציא אותו מענן האבל. סבסטיאן נאנח, כאילו היה יכול לנחש את תגובתה. "משהו מאחורי קווי אוייב- אל תסתכלי עלי ככה, מאמן, היא תהיה בסדר."
"כמובן שהיא תהיה." שרליז הפטירה מיד. "היא בת אלמוות. והיא תשמור על הסוד הזה טוב יותר מכולם."
חיוכו של סבסטיאן לא הגיע עד לאוזניו. "בכל מקרה, אני.. אני צריך לחזור."
ליבה צנח רק מעט. "אני יודעת."
"אני אמסור את המכתבים שלך, מבטיח." אמר סבסטיאן ופנה להסתובב. "אה, ומאמן?"
שרליז פגשה במבטו. "כן, מא פאטיט?"
"תירקי על כמה היטלראים גם בשבילי."
היא הרגישה את הצחוק כלוא בין כתפיה, והשתדלה לחייך. "כמובן." היא נשקה לו קלות והסתובבה כשהבזק האזמרד הופיע שוב ולקח את סבסטיאן איתו.
שרליז אגרפה את הבקבוקון החדש בידה, אורו הורוד מאיר קלות את פניה: את לסתה החשוקה ומבטה הנחוש. היא שלחה תפילת הצלחה לאהובתה אי שם מעבר לים. אנחנו עוד ניפגש. נזכרה בהבטחה של הלן לפני שעזבה, לפני שהתחילו הקרבות, לפני שעולמן השתנה כליל.
זמן לעבוד.