זיקוקים

"זמן ללכת, קייט."

היא הרימה את ראשה, מסוחררת. האור הכחול של ציר הזמן והמספרים, האירועים והתיאורים שצפו מול יניה היו חברתה הקבועה כבר כמה שעות רצופות, וראשה הכבד כמעט וסירב לציית לה. "מה?"

חיוכו האדיב של אביה קידם את פניה. "כבר מאוחר, ועד שנגיע לגייטוויל כבר יהיה זמן לעל האש."

היא המשיכה לבהות בו, מבולבלת. "למה על האש?"

לוקאס פרץ בצחוק. "כל הנתונים האלה טיגנו לך את המוח? יש עולם מחוץ לגבולות המגננות מסביב, ובעולם הזה התאריך היום הוא הרביעי ביולי. שרון וטום מרוויס מצטרפים אלינו לארוחת צהרים. זואי וג'ונאס חזרו במיוחד מ1779."

סומק החל מטפס במעלה לחייה, קייט נתנה לראשה להישמט על שולחן המחשב. האור הכחול של ציר הזמן המרחף סביבה חדר עדיין אל עיניה, חסר רחמים. "שכחתי," גנחה בתסכול.

אביה הושיט לה יד, "בואי, הגיע הזמן שתצאי מהחדר המחניק הזה."

קייט הרימה מבט לסקור את חדר הבקרה שוב: האורות היו עמומים, ומלבדה ישב רק מנתר אחד צנום מעל המחשב שלו בצידו השני של החדר. אם היא לא טעתה, הוא היה שייך למשפחת וואלוויט. 

כשהוא שם לב שקייט קמה על רגליה המתנודדות, הוא נשען לאחור כשעל פניו ארשת בוז. "משאירים אותי להחזיק את המבצר לבד פה, מה?" היה לו מבטא בריטי גס, שונה לחלוטין מאנתוני ונימוסיו החלקלקים.

היא ציפתה להפגנת כבוד יתרה, בהתחשב בעובדה שאביה- חבר המועצה ונציג משפחת אנדראז- עמד ממש מעליה, אבל קייט הבינה את התסכול המובהק.

אילו היה כאן, מקס היה משיב בהערה שנונה על התאריך ועל נסיבותיהם, אבל קייט רק שלחה אליו חיוך מתנצל. "מצטערת, מבטיחה שאחזור בלי שאפילו תשים לב."

הוא הפטיר בידו ונאנח. "אתם בני משפחת אנדראז, קחו את הזמן." הוא צחק מהבדיחה של עצמו וקייט הושיטה יד אל לוקאס המחכה. הקרקע נשמטה תחת רגליה והם צללו אל החשיכה.

לנסוע בזמן מרחק קצר עם אביה היה שונה לגמרי בתכלית מלנסוע עם מקס: לנסוע עם מקס הרגיש כמו להיטלטל בספינה בים סוער, והיא תמיד מעדה בנחיתה גם בסוכנות וגם מחוצה לה. עם לוקאס הנסיעה הרגישה בשליטה, והנחיתה שלה במטבח הייתה רכה ככל האפשר. 

ראשה עדיין הסתחרר, קייט עיסתה את רקותיה וניסתה להיפטר מהג'ט-לג שאחז בה. ידו של אביה הייתה עוגן יציב על כתפה. "שתיים בצהריים, בדיוק בזמן." 

הטלפון שלו צלצל, וכשהוא הרים אותו קייט הצליחה לראות את הצג שהודיע שזו שיחת וידיאו נכנסת ממקס. לוקאס אישר את השיחה ופניו המרוצות של מקס מילאו את המסך: "יום עצמאות שמח מבוקה!" הוא סובב את הטלפון כך שהים ודמויותיהם של חבריו ג'קסון ומאייר מלאו את המסך. 

הוא עטה משקפי שמש, אבל לא היה אפשר לטעות בחיוך על פניו השזופות. 

למרות תקופת ההשעיה והחופשה שנכפתה עליו, מקס התעודד מעט מאז הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו. 

נראה היה שהוקל לאביה לראות אותו. "איך אתם?"

"הקיץ פה מטורף, אתר הנופש לגמרי קלאסי- טוב שיצאתי קצת."

קייט השתדלה מאוד לא להראות את הקנאה שבעבעה מעט לפני השטח- לא כי היא רצתה לנסוע לבוקה, אבל מקס היה בר מזל מספיק להתחבר אל שני הנאנדרתליים הכי עשירים בעיירה, וזה היה מספיק כדי שיזמינו אותו לחופשה בפלורידה של שבועיים וחצי. ההורים של קריסטין בחיים לא היו יכולים לממן דבר כזה. 

טוב שיצאתי קצת. קייט לא הייתה יכולה להתעלם מן המשמעות החבויה מאחורי המילים האלה: טוב שיצאתי לחופשה הזאת כדי להשכיח מעצמי את העובדה שקיבלתי השעיה של שלושה חודשים על דבר כה פעוט.

אצבעותיה עדיין התכווצו לאגרוף כשהיא חשבה על משפט הראווה הטיפשי ההוא-

"אני שמח לשמוע." לוקאס ענה. "מקווה שאתה מוכן לכל תרחיש."

חיוכו של מקס דעך רק במקצת. "כן, אני לוקח את כל התרופות שלי." קייט ניחשה מקולו בלבד שהוא מגלגל עיניים מאחורי משקפי השמש. "בכל מקרה אנחנו יורדים לעל האש על החוף-" הוא עיקם מעט את אפו ופנה אל קייט, "-בהצלחה עם השמוק בארוחה היום, סבתא גם מגיעה?"

"סבתא רוז מעדיפה להישאר בבית." לוקאס ענה, שמץ חיוך על פניו. "אבל שרון וטום אוספים את דוד אוליבר בדרך לפה, הם אמורים להגיע כל-"

רעש המכונית הבולמת מול החניה שלהם קטע אותו. 

"נראה שהם כבר פה." השלים לוקאס. מעבר לקו, ג'קסון- ההוא שתמיד ניסה לפלרטט איתה- קרא למקס, שסידר את המשקפיים על עיניו. "גם אני צריך ללכת- בול בזמן, הייתי אומר." הוא גיחך. "בהצלחה, קיי." אמר ואז ניתק.

"נשמע שהוא נהנה." מלמלה קייט.

 "בואי, נברך את האורחים שלנו."

קייט עקבה אחריו החוצה בחוסר חשק, וכמעט התנגשה בזואי, שהופיעה יחד עם ג'ונאס יש מאין. לפחות שניהם היו לבושים כמו נערים רגילים, בלי החצאיות המסובכות. 

"יום עצמאות שמח." זואי שלחה אליה חיוך מתנצל. ג'ונאס נחר בבוז ופנה לאחור אל האוטו החונה, ממנו יצאו שרון, אמה של זואי, טום אביה והדוד אוליבר, אחיה של סבתם. 

דוד אוליבר תמיד השרה על קייט ביטחון וחוסר נעימות בו זמנית. הוא אהב תיאטרון, כמוה, ובילה את שנות נעוריו כסוכן שטח בתקופת ימי שייקספיר, אבל תחת מבטו היא הרגישה כאילו היא תחת זכוכית מגדלת. 

"שלום, דוד אוליבר." ברכה אותו לשלום.

"קייט," חיוכו מתח את הקמטים שנחרשו בלחיו. "אני מקווה כי הנסיעה מהסוכנות עברה ללא צרות?"

"היא הייתה בסדר." קייט חשקה שיניים. זואי הסתובבה לעברם, גבותיה כווצות בעודה מחשבת את השעות. "זאת אומרת.. עבדת בסוכנות כל הלילה?"

"לא בדיוק.." קייט נשכה את פנים לחיה. "בסוכנות אין כל כך תחושת זמן."

"המגננות הנישאות מעלינו באמת נפלאות, הלא כן?" אוליבר צחק קלות, "אך עם כל שנה חולפת מצבן רק הולך וגורע, מחפש או מחפשת האמת של המאה נקראים לדגל, אך ביד הדור הנוכחי של בני משפחת קוואבר לא עולה מאומה." שפתיו התהדקו באכזבה גלויה.

קייט הידקה את קצוות חיוכה המנומס, שהחל לדעוך. "הם מנסים כל מה שהם יכולים." 

זואי הנהנה, שמחה על שבאה להגנת משפחתה.

"ובכן כדאי להם להחיש את מאמציהם." עיניו חלפו מעליה ונעצרו על זואי, שהסמיקה מעט. "אני? אני אלך לחפש אחר טיאוקליון רק אחרי שג'ונאס יסיים את ארבע שנות החובה שלו לסוכנות, יש עוד זמן.."

קייט נרעדה לרגע תחת מבטו, ואז זקפה את גבה. "יש עוד עשרות בני קוואבר כרגע בעולם שמחפשים- זה לא אמור להיות פשוט למצוא את טיאוקליון."

אוליבר משך בכתפיו וטפח קלות על ראש שתיהן. קייט התעלמה ממנו, נדחקה מעבר לג'ונאס ולקחה משרון אסירת התודה את שקית ההמבורגרים הקפואים. 

בעודן מקיפות את החצר שרון הזעיפה פנים, "את יודעת, מאוד כעסתי בשם מקס כשנודע לי שהם השעו אותו ככה, הוא היה צריך להיות פה."

קייט נחרה קלות ,"אני שמחה שהוא לא, אין לי כוח לתחרות המבטים העוינים השנה- לפחות לא עד חג ההודיה."

שרון צחקה קלות. "יש עוד זמן עד לפיצוצים הגדולים. ומה איתך? זואי מספרת לי שאת קורעת את עצמך בסוכנות." הטון הדואג מעט גרם לקייט לשמוט את השקית בכוח על שולחן המרפסת. למה כולם חושבים ככה?! "אני לא שם כל לילה, יש לי חיים מחוץ לעבודה." מחתה.

שרון צחקה. "כמובן שיש לך, אבל קחי עצה ממי שחיפשה אחרי טיאוקליון במשך עשרים שנה- צריך לדעת מתי להרפות."

קייט נאנחה ושחררה את השקית הקפואה כדי שלוקאס וטום יוכלו להכין את הבשר על המנגל ההולך ומתחמם. היא פנתה לשבת במרפסת המוצלת ונופפה בידה להרחיק את היתושים.

 גם כן קיץ. פיהקה. העונה הכי מטומטמת שיש.

היא לא שמה לב שנרדמה עד שאביה לא נופף מולה מגש עם חתיכות המבורגר צלוי ומוכן, וניער אותה קלות. "נרדמת קצת."

היא הרימה ראש, מטושטשת. "באמת?"

פניו צפו ועלו בעיניה, מקומטות מדאגה. "הכל בסדר?"

קייט התיישרה, מכריחה את מערכות המוח שלה להתאפס על עצמן. "כן, לגמרי."

"בקושי התקוטטת עם ג'ונאס."

קייט קימטה את מצחה. "אני לא מקס."

לוקאס צחק. "אולי לא, אבל ההתקוטטויות שלכם תמיד משעשעות."

קייט לקחה את המגש והתקדמה אל שולחן הפיקניק בחצר כדי לקחת תוספות על ההמבורגר. אביה הצטרף אליה כשצפתה בזואי מדברת בנימוס עם דוד אוליבר ובג'ונאס נמתח על אחד מכיסאות הגינה שלהם. "אני יכולה להרגיש אותך צופה בי, אבא," אמרה קייט בטון יבש. "באמת שהכול בסדר."

הוא לא נראה משוכנע, אבל הוא עזב אותה לנפשה. 

לקראת הערב משפחת מרוויס עזבו עם דוד אוליבר, וג'ונאס חזר לניו ג'רזי בלי להיפרד אפילו, מה שלא הפתיע את קייט כלל. השקט חזר להשתרר בבית עכשיו כשהם נותרו שניהם.

הטלפון צלצל, ופניו המחייכות של מקס מילאו שוב את המסך. ברקע קייט הצליחה לשמוע את הזיקוקים המתפוצצים מעל האתר. "אני רואה שהארוחה עברה בסדר!" הוא צעק מעל המוזיקה והזיקוקים.

"עד כמה שאפשר." לוקאס משך בכתפיו. "אתם ממשיכים למיאמי לפני החזרה?"

"נראה, ג'קסון עוד חייב לסגור את זה עם הדוד שלו שעובד שם, משער שמשם אני אתפוס טיסה לשרלוט."

לוקאס הנהן. "נבוא לאסוף אותך," פניו התעוותו בחוסר חשק, וקייט ניחשה ישר מה הוא הולך להגיד: "לקחת את השיקוי המונע היום?"

מקס גנח בתסכול. "כבר עברו יומיים?!"

"כן, עברו יומיים." ענה לוקאס, פניו חתומות.

מקס הטה את ראש לאחור בעוד גניחת תסכול, לוקאס נאנח. "קדימה, אתה יודע שבתור קצין המבחן שלך אני אמור לראות אותך שותה אותו."

מקס מלמל קללה ולקח את הטלפון איתו למעלה. בחדר שלהם המוזיקה כבר לא הייתה כזו חזקה, מקס העמיד את הטלפון על אחת השידות וחזר עם הבקבוק הצהוב של השיקוי המונע- עוד תנאי טיפשי שהיה חלק מההשעיה שלו. הוא פתח את הפקק והוריד את השיקוי כמו שוט, פיו מעוקם בגועל בעודו מכריח את הנוזל המגעיל במורד גרונו.

קייט נשבעה לעצמה בשקט שהיא לעולם לא תצטרך לטעום מהשיקוי הארור.

"רק בדקתי, תודה, מקס." קולו של לוקאס התרככך מעט. 

"תהנו מהסרט השנתי." מקס נופך להם לשלום לפני שניתק את השיחה.

קייט הרימה מבט אל אביה, לחייה סמוקות. כל שנה, לפחות עד שהחוליגנים מהשכונה המקבילה שיגרו את הזיקוקים שלהם, הם היו צופים בסרט כמשפחה, אבל בלי מקס המסורת הרגישה חלולה. "אנחנו לא חייבים, אם את עייפה." אמר אביה ברכות.

קייט הזדקפה. "אני לא!" היא נלחמה בפיהוק שעלה בה.

"קייט, את לא ישנת מאז שהתחלת את משמרת הלילה ההיא."

"אני בסדר, זה חלק מהעבודה-"

"למה זה כל כך חשוב לך?"

קייט קפאה, מסרבת לפגוש במבטו. "כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד פאשלה- במיוחד כשאני גם ככה על תנאי." אמרה קייט, קולה מריר.

היא שמעה אותו נאנח קלות, ואז ידו החמימה משכה אותה אליו ולחצה אותה אל צידו. "אני לא צריך שתהרסי את זמן השינה שלך בשביל זה- אנחנו יכולים להגיע לסוכנות מתי שהפרש השעות מאפשר, ובנוגע לכבוד המשפחתי שלנו.." הוא חייך אליה קלות. "תשאירי אותי להתמודד עם הדברים האלה מול המועצה. כרגע, את עדיין ילדת הפלא של הסוכנות."

המחמאה שלחה חמימות בגופה, היא נשענה לאחור על הספה. "תבחר אתה סרט, אני כנראה ארדם בכל מקרה."

לוקאס משך בכתפיו ופתח את הטלוויזיה. "אם הזיקוקים לא יעירו אותך, אני אעיר." הבטיח.

"תודה, אבא."

עיניו התלחלחו מעט כשנשק לראשה.

הסרט לא היה מספיק כדי לעורר אותה, והיא נרדמה על הספר עד לפיצוץ הזיקוקים הראשון.