24 Jul

הלילה של כיילב למאדס התחיל שקט.

בתור אחד משלושים האסירים הבטחונים של הסוכנות, זמן המאסר שלו עבר בשקט יחסי. היו לו חומרי הלימוד כדי לנסות להתקבל לפרינסטון שוב, והבידור שסיפקו לו האסירים ממול היה מספק.

לפחות, עד שהם התחילו להילחם כמו חיות.

זה התחיל באור שנדלק בפתאומיות, אוטומטי להשכמה, למרות שהשעון שלו הראה שהשעה כמעט שתיים בלילה. כיילב הרים ראש, מבולבל. מלמולים וקללות נשמעו מכל צידיו.

בן הוואלוויט המעורער נפשית מהתא ממול- כיילב לא טרח ללמוד את שמו- החל לגחך, הקליק הבא שנשמע גרם ליבו של כיילב לזנק.

בן הוואלוויט דחף את דלת התא, והיא נפתחה. 

עשרים ושמונה דלתות נדחפו ישר אחריו, והצעקות התחילו בעוד עשרים ותשעה גופים נדחקו אל המסדרון. חלק מעדו, חלק בהו סביבם בעיניים פעורות. 

...איך זה קרה?

...אני חייב לעוף מפה, עכשיו

...מזל!

..מה עם השיקויים?

מטח מחשבות שלא היו שלו הכה בו כמו מכות זרם חשמלי- עשרים ותשעה קולות, חלק טרודים, חלק בעננים. כיילב התכווץ וקם על רגלים רועדות. הוא נשם עמוק, מצווה על מוחו להפסיק לקלוט כל מחשבה זרה. היכולת שלו תמיד עשתה בעיות כשהשיקוי המונע התנדף.

עיניו נפערו. אם היכולת שלו חזרה... הוא הציץ בשעונו, שתיים בלילה, כיוון שהוא לא נגע בארוחת הערב האחרונה שלו זה היה אמור לגמור את מחזור 48 השעות של השיקוי המונע שלקח..

נראה שהוא לא היה היחיד שלא אכל ארוחת ערב: שני בני אנדראז השתגרו משם בהבזקי זהב. 

מזליסטים. כיילב נשף בבוז.

הוא נשען על הדלת, פותח אותה רק במיקצת. שלושה אסירים נדחקו קדימה לכיוון דלתות הכניסה והמעליות, ונעצרו על ידי גבר חסון ושרירי שזרק כל אחד ואחת מהם כאילו היו שקי זבל. כיילב התמקד במוחות שלהם, באשליה שטווה לעיניהם:  המעליות קרובות, לכו אליהן. אתם לא רואים שום דבר יוצא מהתא הזה, התא הזה עמד ריק לפני כן. 

הוא לקח צעד אחד מהוסס בדרך החוצה, והתמקד בהתקוטטות לרגליו. הרעש מכיוון כספת השיקוים לא הטריד אותו, לא כשריכוז היה כה חשוב לטווית האשליה והחזקתה. הוא פסע לאט, וההתקוטטיות סרו מדרכו כאילו היה אוויר. כיילב חייך.

הוא עבר את חצי הדרך למעלית כשיד אחזה בו והקרקע תחת רגליו נשמטה, והוא צלל אל מערבולת ניצוצות אזמרגד.


הקרקע הופיעה שוב תחתיו, קרובה מידי. הוא פלט קללה נוקבת כשכתפו נחבטה באבני ריצוף רטובות.

"קום." אמר קול נשי במבטא בריטי מלהג.

כיילב גנח. שמי הלילה הפתוחים שנגלו לפניו היו חשוכים מידי בכדי להיות אורותיה של ניוארק. רגל גרומה אבל אתלטית נחבטה בצידו, "קדימה מותק, אין לנו הרבה זמן." 

כיילב סובב את ראשו במעט, עיניו נחו על מקור הקול- אישה בת גילו, עם פנים חדות ושיער להבה. היא לבשה שמלה תקופתית צרה ותלתליה היו אסופים ברישול. כיילב הכריח את שריריו הדואבים להרים את גופו לישיבה. "לאן הבאת אותי, מי את?" דרש לדעת.

"בלי תודה?" היא שאלה, קולה תמים. "הוצאתי אותך מסיטואציה מאוד מביכה. תודות לי, אתה לא צריך להתמודד עם אבא'לה המעיק."

לסתו נחשקה. אפילו האזכור של האיש הזה... "מה את רוצה?" נהם. כשחיפש אחרי ניצוץ המחשבות שלה, הוא מצא חסימה, ומיגרנה נוראית. "לא, לא, לא. המחשבות שלי הן שלי בלבד." צקצקה הצעירה בלשונה. "כל מה שאתה צריך לדעת הוא ששמי נינה, ושאני יכולה לעזור לך ביותר מדרך אחת." היא התכופפה כך שפניהם היו באותו הגובה. "קודם, אנחנו צריכים להתחפף. יש ברובע הזה של לונדון יותר מידי מוזרים- אני שונאת את העיר הזאת."

כיילב קם, הצעירה- נינה- לא הייתה נמוכה ממנו בהרבה, ובהתה בו בהבעת בוז בעודו מתעשת. "איפה אנחנו?" לונדון נראתה כל כך שונה מהפעם היחידה שהוא ביקר בה: חשוכה כמעט לגמרי.

"מתי אנחנו?" הוא דייק.

נינה קדה קלות. "1812, המפקדה שלנו. עכשיו בוא, אנחנו לא יכולים להישאר הרבה."

כיילב לא הפסיק להביט סביב בעודם הולכים. ריח של אחרי הגשם השתרר באוויר, מהול בסירחון של אנשים שרוקנו את סירי הלילה שלהם החוצה. כיילב קימט את אפו. "לא יכולת לבחור מאה אחרת? אחרי שהמציאו את השירותים?"

נינה משכה בכתפיה ואז משכה אותו אל סמטה צרה. "לא אני בחרתי את המקום."

הפונדק היה קטן ומסריח קצת פחות מהרחובות בחוץ. נינה משכה אותו למעלה והוא ציית. החדר היה גדול מספיק לשני אנשים וארון, נינה ניגשה אליו וזרקה אל כיילב חולצה ומכנסיים חדשים להחליף את הסרבל המטונף שלו. הוא התלבש, הבד גירד והמכנסיים היו רחבים מידי, אבל זה היה טוב יותר מהתזכורת מי הכניס אותו לתא. 

"מה עכשיו? מה את רוצה ממני?" 

נינה התיישבה על המיטה. "עכשיו אנחנו מחכים, אני לא טובה בלעשות פיצ'ינג, אני פה בשביל מה שהובטח לי, וברגע שנבין מה אתה רוצה, נוכל למצוא דרל לגרום לשותפות הזאת להיות רווחית.. לכולנו.." היא גרגרה. 

כיילב מצמץ בבלבול. "למי אנחנו מחכים?"

נינה משכה בכתפיה.

"את מתכוונת לענות?"

נינה נשענה לאחור על המיטה וחלצה את מגפיה. 

כיילב קימט את מצחו בניסיון לחדור את החסם, אבל המגננות שלה עמדו במקומן. חיוך פראי התפשט על פניה. "חצוף מאוד, מר למאדס. אני לא בחורה שקל לקרוא." היא צקצקה בלשונה. 

כיילב חשק שיניים. "תסלחי לי על כך שאני מנסה להבין במה מדובר. כשבת קוואבר חוטפת אותי מהזמן שלי, אני די להוט להבין מה הסיבה.."

נינה גיחכה. "תהיה סבלני, מותק. הוא יגיע ממש כל דקה."

אגרופיו נקפצו. "את-"

"די, אין צורך לריב."

כיילב התיישב, מרסן מעט את ההלם שאחז בו. 

"אני שמח שנינה מצאה אותך והוציאה אותה משם. אנחנו צריכים את עזרתך."

כיילב התנער מההלם והתיישר. "אני עדיין לא מבין, מה אתם רוצים ממני?"

נינה התיישרה גם היא, משלבת ידיים. "אתה מיוחד, מותק. אנחנו יודעים מה אתה יכול לעשות." 

כיילב החזיר את מבטו אליה. גוער. "יכולתם לקחת כל בן משפחת למאדס. יכולתם לקחת את אבא שלי." גל הזעם חזר. לסתו נחשקה מעט. 

"אבל אנחנו רצינו אותך." קולו היה נעים ומפייס. "ואם יש בך אפילו חצי מהיכולת שלו..." חיוך קר הפשט על פניו. "אז יהיה לנו על הרבה מה לדבר." כיילב התקשח אפילו יותר למשמע ההשוואה. אילו הם רק ידעו..

נינה גיחכה שוב. "מישהו לא אוהב את אבא'לה, מה?"

"תסתמי את הפה." סינן. 

נינה צחקה חזק יותר. "בוא נהיה כנים, אתה לא בדיוק במקום למשא מתן, אני יכולה בקלות להחזיר אותך בדיוק לאיחוד משפחתי מרגש- או שאני יכולה להרוג אותך כאן ועכשיו.." עיניה רשפו, והכפפות שעטתה החלו להעלות עשן. כיילב גישש אחר היכולת שלו, "שתקי." רשף. והיא דממה באחת. הכפפה שלה החלה לעלות באש.

כיילב חייך בניצחון וכבר התחיל לטוות את האשליה הבאה בעודו זז לכיוון האיש, שצפה במתרחש בעניין. 

עיניה של נינה רשפו מזעם, היא שיחררה מטח של אש אל המקום בו עמד קודם. עיניה נפערו כשהאשליה בדה טוב מידי, וכיילב חייך בניצחון. "את ידעת שאני מיוחד, לא?"

"מיוחד בהחלט." אמר האיש בטוון ענייני. "עכשיו תגיד לי- יש בך אפילו שבב מהשאפתנות של אביך?"



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.